<h1>המכתם</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ביצה שנולדה ביום טוב ב"ש אומרי' תאכל וכו' — הני תלת מילי הוו להו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא משום הכי אסמכינהו גבי הדדי, והאי דלא תני אוסרין ומתירין כדקתני בכמה דוכתי, משום דאוסרין משמע לעולם, ואע"ג דבגמר' תני אפרוח שנולד ביום טוב אסור, ולא קא אסר אלא ביום טוב, מדקא פליג ר' אליעזר בן יעקב ואמ' אף בחול אסור, איכא למימר דשאני אפרוח דלא שייך למימר יאכל דלא בר אכילה הוא דמחוסר שחיטה ובשול, מה שאין כן בביצה דחזיא לגומעה היה וקימ' לאכילה כמות שהיא משום הכי תני בה תאכל ולא תאכל.
ב"ש אומרי' שאור בכזית וכו' — מפרש בגמרא דלענין אכילה דברי הכל בכזית כי פליגי לענין בעור, ויש תמהין בחמץ לב"ש כיון דמפקי ליה מכזית אמאי לא אזלינן לגרוגרת ככל שיעורין לענין הוצאת שבת, ותרצי דכיון דחמץ הוי בר אכילה לא מחייבי ב"ש על בעורו אלא בשיעור דמאן דאכיל ליה מיתבה דעתיה כדחזי' גבי יום הכפורים, ואע"ג דלגבי בעור איירי, לא חשיב למחייבינן עליה אלא בהאי שיעורא דככותבת, דהוי טפי מכגרוגרת ובציר מעט מכביצה כדמוכח בפרק יום הכפורים.
גמ' אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלה דאפרת הוא — ואמאי אסרה לה ב"ה, ואע"ג דאמרי' לקמן אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורים, ולא אמרינן אוכלא דאפרת הוא, איכא למימר דשאני התם דמעיקרא אוכלא והשתא משקה, אי נמי שאני התם דאיכא למגזר שמא יסחוט. אבל הכא לא שייך למימר הכי, ואע"ג דאמרי' נמי בפרק במה מדליקין מסיקין בתמרים ואין מסיקין בגרעיניהן דחשיב להו נולד, איכא למימר דשאני התם דמעיקרא אוכלי אדם והשתא אוכלי בהמה, וכן נמי ההיא דאמרי' מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, משום דמעיקרא כלי והשת' שבר כלי.
אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מוקצה היא — וכי תימ' אמאי נהי דתרנגולת הוי מוקצה אבל הביצה אמאי, יש לומר דכיון דאמה מוקצית היא נמי מוקצת דבתר אמה גריר' לענין איסור שבת ויום טוב אפי' עמדה לאכילה, וקצת ראיה לדעת זה מאי דאמ' לקמ' גבי ביצה תיאכל היא ואמה ומוקים לה בשלקחה סתם ואמ' נשחטה הוברר הדבר דלאכילה עומדת לא נשחטה הובר' דלגדל עומדת ואסורה הביצה, ואמאי הוברר' דלגדל ביצים עומד' לאסור ביצת', אלא לאו ש"מ דסתמא בתר אמה רמינן לה, מיהו קשיא לדעת זה הא דאמרי' לקמן בשמעתי', דשבת דעלמ' תשתרי, פי' הביצה לגמע' חיה. ואמאי והא אמה אסור' דמוקצת מחמת אסור שבת. ויש לדון דהכא איירי כגו' שהיה לו חולה מבעוד יום שאף האם אינה מוקצית. ולפי דעת זה ההיא דפרק חבית דאמרי' חולב אדם לתוך הקדרה, אי אפשר לאוקמ' בשבת, דהא כיון דאמה מוקצית החלב נמי אסור, ואפי' ביום טוב נמי אי אפשר לאוקומ' אלא בעז העומדת לאכילה, דאי עומדת לחלבה הרי היא מוקצת וחלבה נמי דינ' כיוצא בה, והרב בעל המאור ז"ל פי' בתרנגולת העומדת לגדל אפרוחים, כלומר שהתרנגולת מוקצת להטיל ביצים והביצים נמי מוקצים לגדל אפרוחים מהם, והיינו דקא בעי מאי טעמ' דב"ש מוקצית היא, אבל אם הביצה לא הוקצת לגדל מהם אפרוחים לא יאסר הביצה אפי' היתה אמה מוקצת, והיינו דפריך לקמן שבת דעלמ' תישתרי, ולדעת זה הקשה הרב בעל השלמה אם כן רב נחמן דאוקמ' בהכי, כלומר בתרנגולת העומדת לגדל ביצים והביצים נמי עומדים לגדל אפרוחים, אם כן אדמפלגי בביצה שנולדה ביום טוב ליפלגי בביצה שנולדה מערב יום טוב, ועוד בההיא דלקמן דאמרי' בשלקחה האם סתם נשחטה הובררה דלאכילה עומדת וכו', אמאי הובררה דביצה לגדל אפרוח עומדת, וכי תימ' דהא דאקשינן ליפלגי בביצה שנולדה ביום טוב להודיעך כחן דב"ש דאפילו בנולד ביום טוב שרו והוי כהא דהתירא דעדיף, ואכתי לא נהיר' לה דאם כן ליתני ביצה שנולדה ביום טוב ומערב יום טוב, דהא כי האי גוונא פריך לקמן ליתני היא וביצתה, והא דלקמן נמי איכא למימר דהכי קאמר הובררה דלגדל עומדת, דסת' דמילת' כיון דהובררה שהתרנגולת היתה עומדת לגדל ביצים וכמאן דבריר דמי שהביצים תעמוד לגדל אפרוחים, ולעולם היכא דידעינן מילת' בביצים שעומדים לאכילה לא לגדל אפרוחים אין הביצים מוקצים אפילו היתה התרנגולת עומדת לגדל ביצים, ונהי דלענין אסור ביצה שנולדה ביום טוב לא נפקא לן מידי הילכתא בה משום הכנה, ואפי' בכל יום טוב ואפי' בתרנגולת העומדת לאכילה, מכל מקום נפקא מינה לענין ההיא דחולב אדם לתוך הקדרה, דלדעת זה אפי' בשבת נמי שרי, אע"פ שהעז מוקצת בשבת מכל מקום החלב אינו מוקצה, ועוד דביום טוב נמי יהא מותר לחלוב לתוך הקדרה אפי' העז עומדת לחלבה, שאע"פ שהיא מוקצת אין החלב שלה מוקצה, אך דעת הרב אלפסי ז"ל דההיא דחולב ביום טוב הוא דשרי אבל בשבת לא, וכן נראה דעת הר"מ ז"ל, מיהו ההיא דסוחט אשכול של ענבים לתוך הקדרה דהיינו לתוך האכל מתיר הר"מ ז"ל אפי' בשבת, וההיא דחולב נמי כי שרי' ביום טוב לפי דברי הרב בעל השלמה ז"ל כשהעז אינה עומדת לחלבה שאינה מוקצית.
ומאי קושיא דילמ' ב"ש לית להו מוקצה — קשיא דהא במתני' גופא ב"ש אית להו מוקצה דתנן גבי יוני שובך ב"ש אומ' לא יטול אלא אם כן נענע מערב יום טוב, תירץ הרב בעל המאור ז"ל דשאני מוקצה דשובך משום דרובא דעלמ' מקצה להו משום חורבן שובכו ולהני צריך הזמנה טפי, וכדאמ' לקמן בברית' דילמ' מימליך עליה, משום חורבן שובכו, והכי נמי גבי בהמה שמתה אמ' לקמן מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו וכו', וההיא דאין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר מודו בה נמי ב"ש, משום דעלי מלאכתו לאסור ומקצי ליה איניש מדעתי' לגמרי, אי נמי להכי אסרי ב"ש משום דמיחזי כמאן דבעי למעבד ביה עבודתו, אבל אינו משום מוקצה, וכן הגיה עליו הראב"ד ז"ל.
וב"ה אומרי' מסלק את הטבלא וכו' — וכי תימא כיון דמוקצה נינהו אליבא דב"ה היכי מצי לסלוקינהו עם הטבלה, והרי הוה להו מניח ובמניח נמי נעשה בסיס לגבי דבר האסור כדאמרי' התם בשבת גבי אבן שעל פי חבית ובמעות שעל גבי הכר, איכא למימר דהתם מניח על דעת בסיס קאמ' התם, והכא לא על דעת בסיס אנחינהו על הטבלה, אלא שנשארו שם ממילא כשנאכל האכל מעליהם, וכיון דשלא על דעת בסיס הונחו שם הוי עליהו כשוכח, ודכות' נמי התם גבי טומנין בגזי צמר.
מחתכין את הדלעת לפני הבהמה — כלומר שנתלשו מערב שבת. וכן פר"ש דאי לאו הכי לא חזו לטלטולי כלל. ואת הנבלה לפני הכלבים — פי' אפי' נתנבלה בשבת, והכי משמע מדקא פליג ר' יהודה ואמ' אם לא נתנבלה מערב שבת אסירא, מכלל דתנא קמ' בנתנבלה בשבת אמרי, ומדלא איירי בדלועין, מכלל דתנא קמ' נמי בנתלשו מערב שבת איירי, וטעמ' דמילתא משום דדלועין מוקצין הן מחמת איסור תלישה ולא חזי לטלטולי אפי' כי נתלשו, ואפי' למאן דסבר דמחובר הוי מוכן לעורבים ומוכן לעורבין הוי מוכן לאדם, מכל מקום איכא גזירה שמא יעלה ויתלוש, ומה שאין כן בבהמה שנתנבלה מאליה, ובתוספות מפרשי' בשם רבי' תם בנתלשו בשבת דומיא דנבלה דאמר ת"ק בנתנבלה בשבת.
<h2>דף ב:</h2>
שבת דחמיר' ולא אתי לזלזולי בה וכו' — ואהאי סוגיא סמך הרב אלפסי ז"ל דבשבת לית לן מוקצה בר ממוקצה מחמת אסור או מחמת חסרון כיס או גרוגרות וצימוקין, והאריך בזה בסוף מכילת' וביום טוב אית לן כל מוקצה, וכן דעת הר"מ ז"ל, אך הרב בעל המאור פליג, דאם כן איכא למיפרך מי איכא מידי דבשבת שרי וביום טוב אסור, כדפריך התם גבי יום הכפורים, ולהכי מפרש לנו כלל אחר ואמר, כל מוקצה שעיקר הנאתו על ידי מלאכה האסורה בשבת ומותרת ביום טוב, כגון שחיט' בהמות מדבריות וכגון בקוע עצים מן הקורות וכגון הסקה בשברי כלים ושחיטת עז העומדת לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרדיא כל אלו הוא המוקצה האסור ביום טוב וממילא הוא נאסר מפני המלאכה ואין צריך לאוסרן מפני המוקצה אלא מפני המלאכה שבהן שאסורה בשבת, אבל המוקצה שדרך הנאתו הוא שלא על ידי מלאכה האסורה בשבת ואין בו אלא משום מוקצה בלבד, כגון הגבהה מעל השולחן עצמות וקליפין ומתחלת השבת היו מוכנין לאדם על ידי האוכל אבל לא לבהמה, דמוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה, אלא שהן מוקצין, וכן חתוך נבלה לכלבים וכן תמר' דעסק' כל אלו הן מוקצה המותר אף בשבת ואין צריך לומר ביום טוב.
כל ביצה דמיתיליד האידנא מאתמול גמר' לה וכו' ואין יום טוב מכין לשבת וכו' — פי' ואפי' עירב מיום טוב לשבת, אין העירוב מועיל אלא להכנה דבידי אדם, אבל דבידי שמים לא.
יום טוב דעלמ' תישתרי — וכי תימ' אדרבא איכ' למפרך כל ביצה דמיתילידא בתר שבתא או בתר יום טוב אפי' הוא בחול תיתסר, כל שכן דאין שבת ויום טוב מכינין לחול, הא תריץ בירושלמי דאין הכן לחול, כלומר דלא שייך הכנה אלא לסעודת שבת או של יום טוב דחשיבן אבל סעודת חול לא חשיבא ולא שייך בה אסור הכנה.
ואם איתא נגזור משום הנך דמתילידן ביומי — וכי תימא והא אפי' מתילידן ביומי לא תיתסר אלא משום גזיר' דיום טוב אחר השבת, והילכך היכי גזרי בהנך אטו הנך דמיתילידן, והא גזירה לגזירה היא, איכא למימר דהכי קא פריך, מכדי הך בריתא סתמא קא תני משמע אפי' ביום טוב אחר השבת וקאמ' דשרו, ואמאי, נגזור משום הנך גופיהו דאי מתילידן הוו מתסרי מדין הכנה ממש דבשבת נגמרו, ולא הויא אלא חדא גזירה, וכי תימא אי הך ברית' במוצאי שבת שמעינן לה למה לי גזירה תיפוק לי דמתסרי אינהו גופיהו משום דבשבת גמרו, איכא למימר דאפי' הכי לאו מילתא פשיט' היא דמאיתמל גמרו דדילמא עכשו גמרו ולא הוו מתיילדו עד למחר ביום שני, אבל כי מיתילדי בתר שבת' ודאי מאיתמל נגמרו דהכי קים להו לעולם לא מתילדי' עד למחר, והכי הילכת' כדתריץ השתא דביצים גמורות במעי אימן מילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו בהו רבנן, מיהו ה"מ כי נמצאו בשאר ימים טובים אבל ביום טוב של מוצאי שבת דעת רבי' אפרים שהן אסורין, ויש שאומרי' דדווקא כששחט האם סמוך לחשיכה בתחלת הלילה של מוצאי שבת ליום טוב הוא שאסורין שהדבר ברור שבשבת נגמרו אבל אם לא שחט' עד היום של מוצאי שבת שמא עכשו נגמרו ולא גזרי' בה, ולפי דעת הרב רבינו אפרים מפרשי' הכי, ואי איתא נגזר משום הנך דמיתילידן ביומ', כלומר כי היכי דגזרינן ביום טוב דעלמ' אטו יום טוב אחר השבת הכי נמי נגזר בנמצאות במעי אמן ביום טוב דעלמא אטו בנמצאות ביום טוב אחר השבת, וכן הביא הרב בעל השלמה ז"ל, אך הרב בעל המאור ז"ל כתב דביצים גמורות במעי אמן אפי' ביום טוב אחר השבת שרו דהוו כאחד מאבריה, וכן הורה הראב"ד ז"ל.
פירות הנושרין טעמ' מאי גזרי' שמא יעלה ויתלוש — וכי תימא אמאי נקט האי טעמ' אדרבה הוה ליה למימר שהן אסורין משום מוקצה מחמת אסור, איכא למימר דנקט לה אפי' למאן דאמ' התם בפרק מקום שנהגו דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם לפי סברת האומר דאפי' בפירות מחוברין קאמ', ואע"פ כן קאמ' הכא דאסורין משום גזיר' שמא יעלה ויתלוש, וכן הביא שם הרב בעל השלמה ז"ל.
<h2>דף ג:</h2>
אחת ביצה שנולדה בשבת וכו' וספיקא אסורה. פי' לפום מסקנא, ספק נולד ביום טוב או בחול אסור דכיון דהיא דבר שיש לו מתירין כשם שמחמירין בתערובת דאפי' באלף לא בטיל כך מחמירין בספיק', וכן הלכה.
נתערבה באלף כלן אסורות — פי' אם אותה שודאי נולד בשבת או ביום טוב נתערבה באלף כלן אסורות. אבל לא קאי אספק', דאי אספיקא כלן מותרות, דהוה לה ספק ספקא, כן כתב הרב בעל המאור והרב בעל השלמה ז"ל, ויש שאומרי' דאין מתירין ספק ספק' אלא על ידי שני בטולין כגון נתערבה באחרות ואחרות באחרות, מכל מקום כיון דאסיקנא דנתערבה אסורה מטעמא דהוא דבר שיש לו מתירין, גמרי' מינה דביצת אסור אחר כגון דטרפה או דעוף טמא דהוא דבר שאין לו מתירין בטלה בשישים, דהלכת' כמאן דאמר את שדרכן לימנות שנינו, וביצה לא מאת שדרכן לימנות היא אלא מכל שדרכו למנות, דאיכא אינשי דלא מנו להו אלא באומר זבני להו וכיון דקיימ' לן דביצים בולעות אבל אינן פולטין, כדאמרי' גיעולי ביצים מותרות, דמיא דביעי בעלמ' הוא, כלומר דליכ' טעמ' כלל, גמרי' מהא דביצה שנולדה ביום טוב אם נתבשלה בשוגג ביום טוב עצמו עם בשר ותבשיל הכל מותר חוץ מן הביצה שמניח עד למחר, דהא קיימ' לן דלא פלטה כלל, וכן שמענו שנעשה מעשה בלוניל בביצים שנולדו ביום טוב שהושמו בטפלה שקורין פנד"ה והתירו הכל חוץ מן הביצים, והרב בעל השלמ' כתב דביצת איסור כגון דעוף טמא או דטרפה כיון דקיימא לן את שדרכו לימנות שנינו לא בעי' ששים אפי' לבטל את עצמה, שלא הוזכרו ששים אלא בדבר שיש בו טעם, אבל בדבר שאין בו טעם בטל ברוב, וביצה אין בה טעם, כדאמרי' כמיא דביעי בעלמ', והיינו דאמ' התם ביצה בששים ואין ביצה מן המנין למימרא דיהבו טעמא והא אמרי אנשי כמיא דביעי בעלמ', מאי טעמ' לא שני ליה דכי אמ' ביצה בששים הני מילי לבטל היא עצמה כגון שאין מכירה דהא אסיקנא הכא דבטלה, אלא לאו ש"מ דאפי' לבטל עצמה לא בעי' ששים, ואם מכיר ביצת האיסור נוטלה והשאר מותר אפי' ליכא רוב דהא לא יהב טעמי', ואם אינו מכירה ליבטלה ברוב,גע"כ.
הא דאמרינן דבדרבנן מבטלינן אסור לכתחילה, אמרי רבותי' הני מילי היכא דליכא דררא דאסור תורה כגון עצים שנשרו מן הדקל וכגון חלת חוצה לארץ, אבל היכא דאיכא דררא דאסור תורה כגון שמנו של גיד וכגון כזית חלב בפחות מששים אע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטיל וכי איכא טפי ליכא אסור אלא מדרבנן אעפ"כ אין מוסיפין שם היתר כדי שיהא שם ששים ויבטל, ואם עבר והוסיף בהיתר כדי לבטל האסור כתב הר"מ דאסור משום קנסא ויראה לי דלא יאסר אלא לזה שבטל אבל לאחר לא. ובשר עוף בחלב כתב בהדיא דמוסיף ומבטל לכתחילה.
<h2>דף ד.</h2>
שבת ויום טוב אסיקנא דהילכתא נולדה בזה אסורה בזה, ומפרש טעמי' משום הכנה, פי' שהלידה תהא הכנה, ואם נתיר אותה שנולדה בשבת ליום טוב של מחר נמצא שהלידה של שבת הכינה אותה, שהרי אם נולדה בו ביום של יום טוב היתה אסורה וכשנולדה אתמול בשבת תהא מותרת, וכן אם היה יום טוב בערב שבת ונולדה בו ביום תהא אסורה לגומעה למחר בשבת, שהרי אם נולדה בשבת תאסר ואם תתירנה בו ביום משום שנולדה אתמול בשבת נמצא שהלידה תהא הכנה לה, ומפני זה כתב הרב בעל השלמ' ז"ל דוקא בביצה וכיוצא בה הוא שאסור משבת ליום טוב כגון פירות שנתלשו ודגים שנצודו, אבל עגל שנולד בזה מותר בזה, שהרי אם נולד בו ביום עצמו היה מותר היכא דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו, והואיל וכן לא שייך למימר ביה שהלידה של אתמול הייתה בו הכנה, ועוד כתב הרב דאפי' למאן דאמ' דשבת ויום טוב קדושה אחת הן עגל שנולד בשבת מותר ביום טוב של מחר, מידי דהוי אבהמה אחרת או עוף אחר שמותרין ביום טוב אחר השבת אפי' למאן דאמ' קדשה אחת הן מפני שמערב שבת היתה מוכנת ליום טוב, וכי תימא מכל מקום נאסור אותה משום מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, הא לאו מילתא היא, דאם כן לעולם לא נוכל לשחוט שום בהמה וחיה ועוף ביום טוב אחר השבת דכולהו איתקצאי לבין השמשות משום מגו, אלא לאו ש"מ דהאי מגו לא אמרינן, וטעם הדבר משום דלא אמרינ' האי מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא אלא באסור הקצאה של בין השמשות הוא משום חששא שמא לילה הוא, כגון כל מוקצה דבין השמשות בערב שבת בנר שכבה ובשאר כל איסורין המוקצין שעקר איסורן לכל היום הוא מפני חשש שמא אותו בין השמשות היה לילה וחל עליו אסור שבת, דאלו משום חשש שהוא יום הרי הוא חול ועדיין לא חל אסור שבת, והוא הדין לכל מוקצה של יום טוב כי איתקצאי לבין השמשות משום חשש שהוא לילה הוא שנאסר כל היום, דאלו משו' חשש יום ליכא אסורא, הילכך השת' ביום טוב אחר השבת אמאי קא בעית למיסר שחיטת בהמה חיה ועוף משום דהוה אסור בבין השמשות, והרי אותו אסור לא היה משום חשש לילה אלא משום חשש יום, ומשום חשש זה הא לא אמרינן כדכתבינן, וכי תימא הא אשכחן חד דאסור' משום חשש יום, ההוא דמסכת סוכה דאסיקנא דסוכה בשמיני אסור' משום דכיון דאי מתרמיא ליה סעודתא בבין השמשות צריך למיכל בסוכה אשתכח דאיתקצאי לבין השמשות ומגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, והתם ודאי כי אתקצאי לבין השמשות משום חשש יום, דאי משום חשש לילה לא בעינן סוכה, תירץ הרב בעל השלמה ז"ל דחילוק יש בין מוקצה דהכא למוקצה דהתם, דהסוכה הוקצה למצוה וכיון שהוקצת נמי לבין השמשות של שביעי הוקצת לכל שמיני, אבל מוקצה שהוא מחמת אסור ואותו אסור אינו ביום אלא משום שבת ואלו היינו יודעים שהוא לילה היה מותר לא אמרי' בכי האי גונא מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא.
והא דאמרינן שבת ויום טוב נולדה בזה אסור בזה, לא שנא שהיום טוב היה יום טוב ראשון לא שנא שהיא יום שני, ואפי' בשני ימים טובים של גליות, משום דכי לית בהו שבת איכא למימר דממה נפשך חד מיניהו חול אבל כי הוי חד מתרויהו שבת או ששבת סמוך להם מלפניהם או מלאחריהם התם ליכא ממה נפשך דהא שבת הוא ודאי קדש ויום טוב הסמוך לו נמי שמא קדש, מיהו אם היו שני ימים טובים לפניו והם יום חמישי ויום ששי ביצה שנולדה בחמשי מותרת בשבת אם הם ב' ימים טובים של גליות לא של ראש השנה, וכן אם היו שני ימים טובים של גליות לאחר השבת יום ראשון ויום שני ביצה שנולדה בשבת נאכלת ביום שני, וזה הדבר פשוט, אך לא בשני ימים טובים של ראש השנה.
<h2>דף ה.</h2>
מתקנת רבן יוחנן ואילך ביצה מותרת וכו' —פי' שכיון שהחזיר הדבר לישנו לקבל עדותן כל היום ולקדש כל היום נמצא שאין ב"ד בבית הועד עושין אלא יום אחד, והרחוקים העושים שני ימים אינן אלא מספק שאינן יודעין אם קדשו ביום שלושים או ביום שלשים ואחד, ובאותו ענין שעושין בני ארץ ישראל עושין גם כן הרחוקים והרי הם כשני ימים טובים של גליות.
לא קשיא הא לן והא להו. פי' לדידן לבני בבל שרגילין לעשות ב' ימים מספק בין קודם תקנה בין לאחר תקנה לא נתחדש אצלנו שום זמן לתקנת רבן יוחנן בן זכאי, וכשם שקודם התקנה היתה ביצה אסורה הכי נמי השתא לפי ששני הימים הם קדושה אחת כך לאחר תקנה אע"פ שחזרו להיות כשני ימים טובים של גליות שהם מספק אפי' הכי ביצה אסורה כמנהגנו מקודם תקנה, והוא הדין אפי' בארץ ישראל בכל מקום חוץ ממקום הועד הכל הוא כמנהג בני בבל, אבל לדידהו במקום הועד, שלא היה להם שום ספק קודם תקנה שהיו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש היתה ביצה אסורה דהוו להו קדוש' אריכתא ושני ימים כיום אחד ארוך הם, ולאחר שהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום אפי' באו מן המנחה ולמעלה לא היו נוהגין כי אם אותו בלבד קדש, נמצא בין כך ובין כך אין הקדושה אלא יום אחד, אע"פ שהיו משמרין כל היום הראשון בקדושה שמא לא יבאו העדים עד הערב ולא היו מפסיקין אותו מקדושתו עד הערב משום זה הספק, ולערב אם לא באו כלל נוהגין היו למחר קדש, אין קדושת הספק של יום ראשון מצטרף לקדוש' הודאי של יום השני, ואם נולדה בזה מותרת בזה, דהשתא מיהת איגלי מילתא למפרע דיומא קמא חול גמור מאחר שלא באו עדים כלל, והרב אלפסי ז"ל כתב מדאמ' רבא אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מי לא מודה וכו', שמעי' מיהא דבני ארץ ישראל מיחייבי למיעבד שני ימים טובים של ראש השנה, וכתב הרב בעל המאור ז"ל דאין לנו שום ראיה מדברי רבא כלל, שלא נאמרו דברי רבא אלא בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, אבל בדורות הללו מאחר שהותקן סוד העבור על פי המנהג הנהוג בידינו היום חזרה כל ארץ ישראל להיות כבית הועד שאין להם ספק בקדושת היום ואין חייבין לשמור אלא יום אחד בין בראש השנה בין בשאר ימים טובים, וכן נהגו בארץ ישראל בדורות שהיו לפנינו עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובנצה והנהיגום לעשות מראש השנה שני ימים על פי הלכות הרב אלפסי ז"ל, וכן כתב רבינו האיי ז"ל כמו שכתב בספר המאור, אך דעת הר"מ ז"ל כדברי הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף ה:</h2>
אמר רבה אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה — בשני ימים טובים של ראש השנה. מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שהיו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש — כך גר"ש ז"ל ופי' כך אע"פ שתקן לקבל עדות החודש כל היום הני מילי להיות מוכן למועד מן הראשון ואפי' לא באו עד לאחר המנחה, אבל מלעשות יום טוב שני לא נעקרה התקנה הראשונה ממקומה, ויש תמה לגירס' זו למה יעשו בחנם למחר קדש מאחר שהראשון הוקבע בב"ד על פי עדים, ולפי לשון הר"מ בהלכות קדוש החדש נראה דגריס שאם לא באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש, פי' שאע"פ שהתקין לקבל העדים כל היום, מכל מקום אם יארע הדבר שלא יבאו עדים כל היום שלשים ההוא, ממילא נהגו כל אותו היום קדש מספק דילמא השתא אתו השתא אתו, וכי לא באו היו עושין אותו היום ולמחר קדש, ומונין מיום של מחר ויהא היום הראשון עמו כיום ארוך.
<h2>דף ו.</h2>
מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין. פר"ש ז"ל אדם שמת ומוטל להקבר, והוזקק לומר כן, כדי שלא יפרשו מת ביום טוב ראשון, דאי במת ביום טוב ראשון איירי היכי לימ' מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי, ומאי אישתהי איכא אי במת ביום טוב ראשון איירי.
ואמרי' יתעסקו בו עממין, אלמ' דשרינן שבות דאמירה לגוי משום כבוד המת דגדול כבוד הבריות דדחי' לאו דלא תסור, ואיכא דמקשו אי משום האי טעמ' אפילו בשבת נמי לישתרי למימר להו ונימא יתעסקו בו עממין, דהא בשבת נמי אשכחן דשרי' שבות מדרבנן משום כבוד הבריות, כדאמרי' גבי ההוא שכבא דהוה בדרוקרת ובעו לאפוקי מרשות היחיד לכרמלית ואמ' התם האלהים דעיילת ביה את מי קאמינא לרשות הרבים לכרמלית קאמינא גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ומתרצי דשאני שבת דכיון דאיכא אסור הוצאה ובעי לאפוקי המת על ידי גוים עד בית הקברות אשתכח דיהפך כבודו לקלון, אבל ביום טוב דהותרה הוצאה לצורך מצוה שרי דאפוקי לקבורה על ידי ישראל וזהו כבודו.
רב אשי אמ' אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן ואפי' למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא פי' לצורך מצוה שרי לאפוקו לקבורה על ידי ישראל וזהו כבודו.
ואפי' למיגז ליה אסא — פי' לגזוז ולתלוש אותו מן המחובר, שהיו רגילין להביא שם הדס לריח טוב להעביר הריח רע אם יצא מן המת, והכי הילכתא, ואיכא דמקשו ומי גרע יום טוב שני מחולו של מועד דאמרי' התם במועד קטן דאין חופרין כוכין וקברות במועד, וודאי מדשרינן הכא למיגז ליה גלימ' ומיגז ליה אס' הוא הדין דשרי' חפירת כוכין וקברות, ומשום האי קושיא יש שסוברין לומר דהאי יום טוב שני לגבי מת דהכא לאו מיום טוב שני ימי' טובים ראשונים של פסח וסוכות קאמ' דההוא לא גרע מחולו של מועד, אלא מיום שני של עצרת או דראש השנה או דימים אחרונים של פסח וסוכות דהנהו גרעי מחולו של מועד, והוא כחול גמור לגבי מת לכל דבר, והא לא נהיר כלל, אך עיקר הקושיא לית' לפי דעת הרב אלפסי ז"ל והר"מ ז"ל שכתבו שם במועד קטן, דההיא דתנן במועד אין חופרין כוכין וקברות במועד, לא לצורך מי שכבר מת קאמ' דההיא ודאי שרי, אלא לצורך מי שלא מת עדיין אלא שהוא מסוכן שיש מקומות שמקדימין לחפור לו קברו יום או יומים מפני קושי הארץ ששוהין בו הרבה בחפירתו וקאמ' שאין עושין זה במועד כיון שעדיין לא מת. והראב"ד ז"ל תירצה שם בע"א, שעשיית הכוכין ואותן הקברות היו טורח גדול ועסק מרובה ולכך אסרוהו במועד אפי' מת המת, אלא עושין כעין קברות שלנו שאין בהן טורח כלל ועסק גדול כל כך, והיא הנברכת שאמ' שם במשנה שעושין במועד, מיהו אכתי קשיא מעשיית ארון של מת שאמ' שם וארון עם המת בחצר, ודוקא עמו בחצר אבל בשוק לא. אלא אם כן היה אדם מפורסם, כדאית' בירוש' דמייתי התם הדא דתימא שאינו מפורסם אבל באדם מפורסם עושין לו ארון אפילו בשוק, ואפשר לומר שבחולו של מועד הוא שיש לחוש על כך מפני שהותרה מלאכת האבד אבל ביום טוב שלא הותר בו כלל אין לחוש שיזלזלו בו מפני זה, מכל מקום קשיא מאי שנא עשיית ארון בחולו של מועד מליגז ליה גלימא ומיגז ליה אסא דשרי' הכא אפי' ביום טוב שני ואפי' על ישראל, וזה איפשר לתרץ דמיגד גלימ' ומיגז אסא הם דברים ידועים ונכרין שלצרך המת נעשית ולכך התירום לכל אדם, אבל עשיית הארון כשנוסרין הנסרים דומה לכוכין ושמא יאמר הרואה שלצורך הבנין הוא עושה ולכך צריך להיות עם המת בחצר, ובאדם מפורסם שהדבר ידוע לכל לא צריך.
וכיון דאמרי' יום טוב שני לגבי מת כחול שוויוהו רבנן, אם אין בית הקברות במקום שהמת בו ויצטרך להביאו לעיר אחרת, זה ודאי מותר להביאו בקרון או בבהמה וגם ללותו עד בית הקברות של עיר אחרת, אך די להם בזה בשנים או בשלשה, ושמענו שפעם אחת הלכו המלוין את המת רוכבים בסוסים ביום טוב שני והקפיד עליהם רבי' תם, וכן שמענו שהקפיד הרב ר' משולם, וגם אמר שאין רשאין לחזור למקומם כל אותו היום, וטעם הדבר לפי של אמרו כחול שוויה רבנן אלא לגבי קבורה כדי שלא יתבזה אבל משום כבוד הלויה אינו ראוי למלוין לעשות כחול במה שאינו אלא לצרכם או להנאתם, ולענין הוצאת המת על כתף לקבור' ביום טוב ראשון כבר פשט המנהג להיתר משום מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך אכל נפש, והוא דאיכא צורך יום טוב או צורך מצוה, והא איכא, ורחיצת המת נמי מותרת ביום טוב ראשון על ידי ישראל דטלטול בעלמ' הוא ולחמם המים שרוחצי' אותו בהם נמי מותר, במתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך, דהא נמי לצורך מצוה הוא, שעיקר מנהג הרחיצה היה מקדם לכבוד המת ולצרכו שמא יקוצו העם בריחו וימנעו מלהביאו אותו, לכך היה הצורך לרחוץ אותו ולנקותו ולטהרו.
בפירוש מר לא סבר להא דנהרדעי — פי' דתהא ביצה מותרת מזה לזה בשני ימים טובים של ראש השנה, והוא הדין דאין מניחין בהן עירוב על תנאי, דשניהם קדושה אחת הן, אבל בשני ימים טובים של גליות מערבי', מיהו הר"מ ז"ל כתב דהשת' אנן אפילו שני ימים טובים של גליות אין מערבין בהן אפי' על תנאי משום דאנן השתא לאו על ספיק' עבדי' להו.
אפרוח שנולד ביום טוב רב אמ' אסור ושמואל ואיתימ' ר' יוחנן מותר — הרב אלפסי ז"ל לא באר הלכת' כמאן, אך הר"מ ז"ל פסק כרב דאסור, הילכך עגל שנולד מן הטרפה ביום טוב אסור אליבא דרב דמוכן לכלבים לא הוי מוכן לאדם, דהא פירות שנתלשו ביום טוב אסורין משום מוקצה, ואי מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם לא ליתסרו אלא משום גזיר' שמא יעלה ויתלוש, דהא במחובר נמי מוכן לעורבין נינהו, וכן כתב ר"ש ז"ל בפרק אין צדין, וכי היכי דמוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם הכי נמי מוכן לכלבים לא הוי מוכן לאדם, ובפרק מקום שנהגו נמי דעת ר"ם ז"ל כך, ויש שם דעות אחרות כמו שכתב הר"ז ז"ל וכן הרב בעל השלמה ז"ל.
ועגל שנולד מן הטרפה ביום טוב. וידוע שכלו לו חדשיו, מותר הואיל ומוכן אגב אמו — ועוד הכנה אחרת שמתיר עצמו בשחיטה. ואפי' לרב יוסף ולרב יצחק דאסרי ביצה אפי' בתרנגולת העומדת לאכילה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו איפשר לומר דבעגל לא גזרינן מפני בעלי חיים ואינו דומה למשקין שזבו ולא לפירות הנושרין, ושירי השמן ושירי הפתילה מן הנר שכבה בשבת יש שאוסרי' אותן ביום טוב ומביאין סמך מן הירושלמי, אך הרב בעל המאור והרב ר' אשר ז"ל מתירין, וכן דעת הרב בעל השלמה ז"ל.
ועגל שנולד מן הטרפה דעת הר"מ ז"ל לאסור לשחטו ביום טוב שאינו מוכן אגב אמו, והוא הדין לנולד מן הבהמה המדברית, אך הרב בעל השלמה ז"ל כתב דמסתברא לן הילכת' כר' יוחנן דהא רב כהנא ורב אשי קיימי כותיה ורב נמי שתיק, ועגל שנולד מן הטרפה נמי ומן הבהמה מדברית מותר לשוחטו ביום טוב הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, אבל לא משום דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, דהא רב כהנא ורב אשי הכי סבירא להו דעגל שנולד מן הטרפה מותר אינו אלא מפני שמתיר עצמו בשחיט' לאו משום דמוכן לכלבים, דלא הוי מוכן לאדם.
והאי עגל שנולד מן הטרפה דפליג עליה, ביום טוב, אבל בחול פשיטא דמותר, ודוקא בשכלו לו חדשיו, דאי לא כלו לו חדשיו תיפוק לי' דאסור משום ספק נפל ומשום טרפה וכי תימא אפילו כלו לו חדשיו אמאי מותר והלא באסור טרפה גדל ומאי שנא מביצת טריפה דאסירא, איכא למימר דשאני ולד דהוי בעל חיים וכיון דאיתיליד ביה חיותא בה הוא מתיר את עצמו בשחיטה, וכי תימא מכלל דביצה משום דאין לה חיות לעצמה היא אסורה כדאמ' טריפה דירך אמה היא, אם כן אמאי קאמרי' השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב, והלא ביצת טרפה אף כשנולדה אסורה כל שכן הא דעדיין הוה במעי אמה, ויש לומר דנהי דגדולי גופה היא וכשהאם טרפה כל גידוליה באיסור היתה ואע"פ שהיא גידולי גופה אינה נחשבת כיון שהיא גמורה, ולפי זה הטעם בדין הוא שתהא מותרת ביצת נבילה כשהיתה גמורה שכיוצא בה נמכרת בשוק, שהדבר ברור וידוע שלא גדלה כלל באסור נבלה שמשנתנבלה האם לא נפל בה שום גמר ושום בשול בעולם, וכן כתב הרב ר' משה ז"ל דביצת נבלה מותרת, ואע"ג דתנן במסכת עדויות ביצת נבלה שכיוצא בה נמכרת בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין, הא אמרי' בירושלמי דההיא דב"ה אתיא למשנה ראשונה, פי' משנה ראשונה דהתם במס' ע"ז דקאמרי' דחלב שבתוך הקיבה לא חשבינן לה לפרשא בעלמ', אבל למשנה אחרונה דאותו חלב פירש' בעלמ' היא הכי נמי ביצת נבלה מותרת, אך הרב בעל השלמה ז"ל פקפק בזה איך נניח תלמוד ערוך שלנו מפני הירושלמי, ויש מביאין ראיה לאיסור מההיא דתני בפרק אלו טריפות לוקחים ביצים מן הגוים ואין חוששין משום נבלות ולא משום טריפות, מכלל דאי ידע דמן נבלות נינהו אסורי', ואיפשר לומר דתנא סירכיה נקט דתני להו אהדדי נבלות וטריפות אך לאו דוקא נקט נבלות וטרפות, ואפרוח של ביצת טרפה הביא הרב ר' משה ז"ל שהוא מותר, וטעמ' דמילת' דמשום דכמה דלא מסרח לא גביל ואי גביל עפרא בעלמ' הוא, פי' קודם יצירת האפרוח כבר נסרח ונפסד' הביצה והלך אסורה דעפרא בעלמ' היא ונמצא דמעפרא בעלמ' נוצר האפרוח, והכי איתא בבכורות, אפרוח שנולד מותר אפי' בו ביום אם הוא חול, דכיון דפליג בה רב ור' יוחנן בנולד ביום טוב מכלל דבחול שרי בה רבנן, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בפרק אלו טריפות.
<h2>דף ו:</h2>
השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב. כתב הרב בעל השלמה ז"ל דהלכה כחכמים דאפי' מעורו' בגידין מותרות, אך הרב אלפסי והר"מ ז"ל לא הזכירו מעורו' בגידין כלל כי אם גמורות, ושמענו מפי רבינו זצ"ל דלאו למימר דניבעי גמורות באותה קליפה הגסה והקשה אלא אפי' באותה הקליפה לבנה אע"פ שהיא רכה עדיין גמורות מיקרו.
<h2>דף ז.</h2>
ביעי דפעיה. פי' ביצים של תרנגולת שדרכה שהיא פועה ומקרקרת אחר שהטילה ביצתה, למעוטי ביצים שנמצאו במעיה אחר שנשחטה שאינן ראויין להטיל אפרוחים, ואית דגרסי דפחיא, לשון חמום, כלומר שראויין להתחמם תחת התרנגולת ולהטיל אפרוחים, והוא מלשון פיח הכבשן.
<h2>דף ז:</h2>
אימר מאיתמל רמת'. מקשו בתוספות והיכי תלינן בה לקולא והרי הביצה הוא דבר שיש לו מתירין ואמרינן דמחמרינן בספיק' כי היכי דמחמרינן בתערובת, ומתרצינן התם בשלא השכים אבל בשהשכים מותרות. דאע"ג דספנא מארעא לא שכיח דילדה בליליה ואמרי' מאתמל הואי, וכן כתב הרב בעל השלמה ז"ל.
<h2>דף ח.</h2>
והא קא עביד גומא. מקשו בתוספות דהכא משמע דאפי' מעפר תיחוח איכא משום גומא, ובפרק במה טומנין אמרינן בשבת גבי ביצה ולא יטמיננה באבק דרכים ואמרי' מאי טעמ' גזיר' שמא יטמין ברמץ וחד אמ' שמא יהי' כמזיז עפר, והוא חופר גומא וחייב משום חורש, ואמרי' מאי ביניהו איכא ביניהו עפר תיחוח, למאן דאמ' משום שמא יזיז עפר ממקומו ליכא, ודקחי לתרץ דמכסה ללא צורך, הא לא דמיין אהדדי, דביצה באבק דרכים כי הוי עפר תיחוח לא צריך לחפר ולמעבד גומא, כלל, דממילא משקיעה בעפר בלא חפירה, אבל הכא גבי דקר נעוץ אי איפשר כשהוא מוציאו עם העפר שלא ישאיר במקומו גומא.
כדאמ' ר' אבא דאמ' ר' אבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפר פטור עליו. — פי' פטור אע"ג דפטור אבל אסור הוא, הכא משום שמחת יום טוב שרי' ליה לכתחלה.
ואפר כירה מוכן הוא, איכא דמקשו דהכא משמע דמכסין באפר אפי' לב"ש ובפרק כסוי הדם אמרי ב"ש אין מכסין אלא בעפר, ותרצי בשם רבי' תם דהתם לא ממעטי אלא באפר של אוכלין, כגון בשר וכיוצא בו דמייתי מעפר שרפת החטאת, אבל באפר של עצים מודו, כדחזי' באשרות ששרף יאשיהו כדכתו' והשליך את עפרם בית אל, והכא ודאי באפר כירה שסתמ' הוא של עצים איירי.
רב יוסף הכי קאמ' השוחט שבא לימלך וכו'. כתב הר"ז דבהאי פלוגת' דרבה ורב יוסף הילכת' כרב יוסף, דקיימ' לן דבשל סופרים הלך אחרי המיקל, וסוגיין בכולה תלמודא דחיישי' דילמ' אתי למעוטי משמחת יום טוב ולאמלוכי לא חיישי' כההיא דאמרי' ב"ה אומר' מוליכין זה אצל זה.
<h2>דף ח:</h2>
כוי היינו טעמ' דלא מכסי' משום התרת חלבו. פי' ואפי' יש לו אפר או עפר מוכן אין מכסין את דמו, כדמפרש ואזיל דאמרי אי לאו דודאי חיה הוא לאו הוי מטרחי רבנן לכסויי כלל, ואפי' באפר ועפר מוכן, ואתי למשרי חלבו, ושמעי' מיהא דההיא דאמ' רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו, בין לספק בין לודאי הוא מוכן ומותר לכסות בו אפי' צואה, ואין לנו לחוש אם צואה היא ודאי כנהרבלאי או אם היא ספק כרבא, וכוי טעמי' אחרינא הוא.
<h2>דף ט.</h2>
אבוה דשמואל אמ' אפי' גלגל עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב. כתב הרב אלפסי ז"ל דהילכת' כאבוה דשמואל כמו שכת' בהלכות, והר"ז ז"ל חלק עליו ואמר, דההיא דפרק משילין דאמרי' אבל פירי דטבלי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרשי' ויהבי' לכהן, אבל אי טבילי מאיתמל, כגון עיסה שנתגלגלה מערב יום טוב, לא מפרשי' לה משום דמיחזי כמתקן, ההיא לאו ראיה היא כלל, דהא בחלת ארץ ישראל דטביל ואיכא משום מתקן, אבל בחלת חוצה לארץ דקיימ' לן כשמואל דאוכל והולך ואחר כך מפריש לא טבלה כלל ואין בה משום מתקן, הילכך כרבה מסתברא, דבחלת חוצה לארץ נאמרו כל הדברים האמורין כאן. והראב"ד ז"ל כתב על זה, אף אני תפסתי על דברי הרב ז"ל וחזרתי בי מפני שראיתי דברי רבא דהוא בתרא מסייעי דברי אבוה דשמואל ומוכחי לאוקומי דשמואל כאבוה ומפרש טעמ' אלמא הילכת' כותיה ולא כרבה דפליג עליה, והרב בעל השלמה ז"ל כתב ויש לפרש דפלוגתיהו הכא בין בחלת ארץ ישראל בין בחלת חוצה לארץ, וטעמ' דרבא, דכיון שלא גזרו על חלה שהרי מותר לגלגלה ביום טוב, לא שנא גלגלה ביום טוב ולא שנא מערב יום טוב מפריש ממנה חלתה, כיון שאין מותר לאכול ממנה בלא הפרשה, מה שאין כן בכסוי שמותר לאכול בלא כסוי, וכן נראה מפר"ש ז"ל, ויש ספרים שאין בהן בפרק משילין והני מילי פירא דטבילי מאיתמל וכו' ונראה שלשון גאון הוא וכתבוהו בספרים, וראית הרב אלפסי ז"ל ממתני' דתני ולא מגביהין, ונהי דרבא שני ליה בין תרומה שהיא מן התורה לחלת חוצה לארץ שהיא מדרבנן, (רק טעם) והרב אלפסי ז"ל כתב ומסתברא כאבוה דשמואל מדתנן אין מגביהין, ואע"ג דרבא יכול לשנויי בין תרומה לחלה, שנוייא דחיקא היא ולא סמכינן עליה.
וההיא דרב יהודה אמר רב בכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. דעת רב אלפסי והרב בעל השלמה ז"ל דהילכת' היא, הילכך מתני' דסולם של שובך אפי' ברשות הרבים שרו בית הלל, דקאמרי דליכא מראית העין משום דשובכו מוכיח עליו, דאי אמרת דברשות היחיד פליגי וברשות הרבים אפי' לב"ה אסור, אם כן קשי' דרב יהודה אמר רב, אלא לאו ש"מ דאפי' ברשות הרבים שרו ב"ה, ודוקא סולם של שובך אבל של עליה אסור אפי' ברשות היחיד, וההיא דאמרי' בחולין עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין, איפשר לתרוצה אפי' לרב דכיון שעושה לא שייך דקר, וההיא דפרק אע"פ דאמרי' צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו ואינו חושש לא פליג' נמי אדרב, דלא מינכר כלל, אבל שוטח בגדיו לחמה ודאי יאמר כל רואה שכבס בגדיו, ובהא דסולם של שובך פסק הר"מ ז"ל כלישנ' בתרא דברשות הרבים אסור וברשות היחיד מותר ואע"פ שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסרו כאן התירו משום שמחת יום טוב.
<h2>דף ט:</h2>
ובהא מתני' דהשוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי או' יחפור בדקר ויכסה וב"ה או' לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום אסיקנא בגמר' דמוחלפת השיטה משום דקשיא אההיא דחזרת תריסין דב"ש לחומרא וב"ה לקולא והכא תנן איפכא, ועל כרחין הא דדקר נעוץ היא המוחלפת, דאי מתני' דחזרת תריסין, קשיא דב"ש אדב"ש, דריש' בחזרת תריסין דליכא אלא משום סופן משום תחלתן הוא שרו ב"ש כל שכן הנך דאיכא להתירא משום אינהו גופיהו, אלא ודאי ש"מ דדקר היא המוחלפת, וב"ה מתירין בדקר נעוץ, והיינו דפריך לעיל גבי ההיא דכוי וליכסיה בדקר נעוץ, משום דאתיא לב"ה לפום האי מסקנא, דאי לא מפכינן לה מאי קא פריך משום ב"ש, ועוד דהא חזי' לעיל דפליגי רבה ורב יוסף בלך חפור שחוט וכסה חיישי' לאימלוכי או לא, ואי לא מפכינן לה להא דדקר למה להו לאיפלוגי אליבא דב"ש, ולפי' יש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל בהלכות משנת דקר נעוץ ומשנת תריסי חנויות כמו שהן שנויות במשנה, והא קשיין אהדדי ואיצטרי' למימר דמוחלפת השיטה, אך הר"מ ז"ל נזהר בזה וכת' ההיא דדקר נעוץ כדאפכי' לה דסברי ב"ה דמי שיש לו דקר נעוץ דמותר לשחוט ולכסות בה, ובמאי דפליגי רבה ורב יוסף פסק הרב בעל השלמה ז"ל דהילכת' כרב יוסף דאפי' לית ליה עפר למטה אומרין לו לך חפור ושחוט וכסה דלא חיישי' לאימלוכי, פי' חפור הוצא הדקר הנעוץ עם העפר תיחוח ותתן עפר למטה ותכסה למעלה.
<h2>דף יא.</h2>
בתוך הקן ומצא לפני הקן וכו', אוקמ' רבה בשני קינין זו למעלה מזו עסקינן ולא קאמ' וכו'. כתב ר"ש ז"ל דלא גרסי' ולא מיבעיא קאמ', והר"ז ז"ל כתב דודאי גרסי' ליה. והכי פי', זו ששנינו בתוך הקן ומצא לפני הקן, הן שני קינין זו למעלה מזו, התחתונה היא הפנימית ועליה שנינו בתו' הקן, והעליונה היא החיצונה ועליה שנינו לפני הקן, והא דקתני בתוך הקן ומצא לפני הקן, לא שזמן בתוך הקן, אלא הרי הוא כאלו אמ' הניח בתוך הקן ומצא לפני הקן, ולא הזכיר הזמון במשנתנו, אלא שאנן מפרשי' אותה כך כשזמן בעליונה ולא זמן בתחתונה וכו', וכך היא הצעת משנתינו על דרך פירושה, הניח בתוך הקן הניח יונים שאינן מזומנים, לפני הקן, אבל זימן לפני הקן ולמחר לא מצא לפני הקן ולא בתוך הקן כלן אסורין, ולא מבעיא קאמ' וכו', וההיא בריתא דפק' דקתני בהדיא ר' שמעון בן אלעזר או' לא נחלקו בית שמאי וב"ה על שזמן בתוך הקן ומצא לפני הקן שאסורין, ההיא ודאי מסייע ליה לר' חנינא אליבא דרבא. ואליבא דאביי דחינן לה כדחזי' למתני' דהכא בדף, הר"ז ז"ל.
ושוין שמולחין עליו בשר לצלי. יש שאומרי' דשמעי' מיהא דכל בשר צריך מליחה אפי' אכלן חי או צלי, ולאו ראיה גמורה היא דהכא אורחא דמילתא נקט, ואית דאמרי לא צריך מליח', וכן נמי משמע מההיא דהשוחט לחולה בשבת מותר לברי, ואי בשר חי צריך מליחה בשבת היכי מלח ליה, ואית דאמרי דהיינו דקאמר מותר לברי באומצא, כלומר מן הבשר הסמוך לעצם דאין בו משום דם, ועוד מייתי ראיה לקולא מההיא דלקמן דאמרי' בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום ור' עקיבא אמ' כזית חי מבית טביחת', ואם אית' דבשר חי טעון מליחה חד שיעור' הוא ומאי ביניהו, דכזית חי נמי כי מלח ליה צריך לשהויי שעור צליה דהכי אמרי' התם דשיעור מליח' כשיעור צלייה, ואיכא מאן דאמ' דהא לאו ראיה היא דדילמ' ת"ק תרויהו בעי שיעור מליחה ושיעור צלייה, והא לית' דבשר נמלח לצלי לא בעי' שהיה כלל דנורא משאב שאיב ליה, והא דאמ' בפרק הקומץ וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כיצד מולחו מביא את האבר ונותן עליה והופכו וחוזר ומולח ומעלהו אמ' אביי וכן לקדרה, ואית דגרסי וכן לצלי, ואמרו בשם רבי' תם שהורה הלכה למעשה דבשר חי או צלי מותר בלא מלחה.
ירוש' מערים ומלח הכא ומלח הכא עד דמלח כוליה, ורב אדא בר אהבה נמי אמר הכא דמערים ומלח כמה חתיכות זו אחר זו עד דמלח כולהו, לא תיקשי הא דלקמן דאמרי' שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד, דשאני הך הערמה דלא מינכרא כלל ואי לא שרי' לה יש בה חשש גדול ממעט בשמחת יום טוב.
<h2>דף יא:</h2>
והא דאמרי' עור לפני הדורסן תנינא מהו דתימא משום דחזי למזגה עליה ואפי' דערב יום טוב נמי קא משמע לן, מקשו בתוספת דהכא משמע דעור שאינו מעובד לא חזי למיזגא עליה ובפרק במה טומנין אמרי' טומנין בשלחין ומטלטלין אותן, ושלחין ודאי עורות שאינן עבודין נינהו, ומתרצי דהתם איירי ביבשין דלא מאסי וחזו למיזגא עליהן והכא איירי בעודן לחין.
שלשה התירו סופן משום תחלתן וכו' וחזרת רטיה במקדש. פי' כהן שיש לו מכה על ידו והניח בה רטיה ורוצה לעבוד עבודה, צריך לסלק הרטיה בשעת עבודה שלא תהא חוצצת, והתירו להחזיר אחר עבוד' בשבת שאם לא נתיר החזרה לא ירצה לסלקה, כתב הרב ז"ל דחזרת רטיה מותרת בכל מקום ואפי' פירש' על גבי קרקע, והר"מ ז"ל כתב בפרק כ"א רטיה שפירשה על גבי כלי מחזירין אותה ואם פירש' על גבי הקרקע אין מחזירין אותה, וכתב עוד ומניחין רטיה במקדש לכתחלה, ויש לתמוה דהכא משמע דוקא חזרה, דקא חשיב לה אחת מן השלשה שהתירו סופן משום תחלתן. ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו — לצורך עצמו של כלי כגון מחמה לצל, דאלו לצורך גופו ולצורך מקומו מותר אע"פ שמלאכתו לאסור. כשיש להן ציר מן הצד — פיר"ש ז"ל למעלה ולמטה כעין דלתות שלנו. דברי הכל אסור — פי' לב"ש משום דיש בנין בכלים, ולב"ה שמא יתקע דמתקרי נמי בונה, וכן לסלק נמי אסור. אין להם ציר כל עיקר לדברי הכל מותר ואפי' דבתי פי' תריסי בתים וכיוצא בהם כגון דלתות שידה תיבה ומגדל שבתוך הבית. כי פליגי בשיש להם ציר באמצע — פר"ש ז"ל כעין יתד ארוך יוצא מאמצען ונתחב בחור שכנגדו כעין פלט"ה, דב"ש סברי יש בנין בכלים וכיון דבמן הצד איכא אסורה דאוריתא גזרי' באמצע אטו מן הצד, וב"ה סברי כיון דאין בנין בכלים ובמן הצד ליכא בנין לא גזרי' באמצע וליכא אלא משום גזיר' שמא יתקע אטו מן הצד, ובעירובין פרק המוצא תפילין נמי אמרי' ציר דלת של שדה תיבה ומגדל במקדש מחזירין ובמדינה דוחקין והעליון כאן וכאן לא יחזיר שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת, וכן נמי בשבת פרק כל הכלים אמרי' לעולם קסבר אין בנין בכלים וגזיר' שמא יתקע, מכל מקום כל היכא דתוקע איכא משום בנין.
<h2>דף יב.</h2>
ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב וכו'. סוגיא דשמעת' דלאו בעירוב והוצאה פליגי, כלומר דלא תיסוק אדעתין דב"ש וב"ה פליגי אי הוצאה חשיבי מלאכה ואית' נמי בכלל לא תעשה כל מלאכה אפי' ביום טוב בר מצורך אכל נפש דלב"ה ליתה, דאם כן ליפלוג בהוצאת אבנים, דלישרו ב"ה אפי' הוצאת אבנים, דהא טלטול דאבנים עצמו לא נאסר אלא משום כדאית' התם בשבת, אלא מדלא איפליגו באבנים אלא בהוצאת דבר שהוא צורך יום טוב או צורך מצוה, ש"מ דתרויהו סבירא להו דנאסר הוצאה ואיתא נמי בכלל כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש וגו', ופליגי במתוך דב"ה סברי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכל נפש הותרה נמי שלא לצרך אכל נפש, והוא דאיכא צרך יום טוב, וכן כתב הרב בעל המאור זה ההתר אינו שוה בכל דבר, אלא יש לו דרכים חלוקים זה מזה, בקטן ולולב וספר תורה כיון דאיכא צרך כל דהו אע"ג דאינו צרך אכל נפש ומותר לכתחלה, ובעולת נדבה שהיא לגבוה ואין בה להדיוט כלום לא הותר לכתחלה, עבר ושחט אינו לוקה, כיון שהוא מצוה, הוא הדין למבשל גיד בחלב ואכלו אע"פ שהוא אסור הנאה כיון דמתהני מינה ביום טוב אינו לוקה, אבל הוצאת אבנים לבנין אפי' ב"ה מודו דחייב, והוצאת כלים לב"ה נמי שרי כמו שכתו' בהלכות וכת' הראב"ד ז"ל הוצאת כלים לצרך מלבוש ודאי כהוצאת אכל נפש הוא ולדברי הכל מותר, אבל הוצאת כלים שלא לצרך מלבוש ושלא לצרך אכל נפש בה מחלוקת ב"ש וב"ה והלכת' כב"ה.
וכי נקט קטן הוא הדין לגדול דמותר אפי' לכתחלה לצורך, והכי איתא בירושלמי ר' שמואל ב"ר יוסי ב"ר בון אמ' אפי' גדול מותר ושמואל הוו מטעין מערס לערס, אמ' ר' זעירא קומי ר' יוסי נימ' דהוא איסטניס אמ' ליה בריא הוה מיני ומינך, והא דגרסי' בירוש' ולא את המפתח וב"ה מתירן אמ' ר' אושעיא ב"ר יצחק הדא דתימא במפתח של אוכלין אבל במפתח של כלים שאין צריכין לו לא, ומקשינן והא אמ' ר' אבהו הוה יתיב ומתני ומפתח בידיה, ומשני פלפלי הוה, כלומר שאם לא היה שם פלפלין אסור, שלא היה באותו מפתח צרך יום טוב, והיינו דקאמ' אבל במפתח של כלים שאין צריכין לו אסור.
<h2>דף יב:</h2>
רב טובי בר מתנא הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה וכו'. הכא משמע דאפי' בבבל היו מפרישין תרומה מדרבנן, ובעלמ' נמי אמרי' תרומת חוצה לארץ בטלה ברוב, ובפרק קמא דחולין אמרי' ר' מאיר אכל עלה של ירק בבית שאר והתיר ר' בית שאן כלה, והתם נמי בפרק ר' ישמעאל אמרי' ריש לקיש איקלע לבצרה חזנהו דאכלי פירי בלא מעשר אסר להו וכו' כי אתא לגבי ר' יוחנן אמר ליה אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה, ודעת הר"מ ז"ל בענין זה כך הוא בספר זרעים בהלכות תרומות פרק ראשון, התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל יושבים בה, וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהן סביבות ארץ ישראל, ועוד כתב בזה הפרק עצמו, וחוצה לארץ נחלקת לשני חלקים ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב המצות הנוהגות בהן מדברי סופרים ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן, ובזה הפרק עצמו גם כן כתב, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשו אותה קדושה שניה העומד' לעולם לשעתה ולעתיד לבא והניחו אותן המקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהן עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומות ומן המעשרות כדי שיסמכו עליהן עניים, ורבי' הקדוש ז"ל התיר בית שאן כולה מאותן המקומות שלא החזיקו בהן עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטר מן המעשרות, והגיה עליו הראב"ד ז"ל לא התיר ר' אלא מעשרות פירות האילן שהן מדרבנן אף בארץ ישראל. ובתוספות מייתי ירושלמי רבותי' שבחוצה לארץ היו מפרישין תרומות ומעשרו' עד שבאו הרובים ובטלום מאן רובים תרגומיניא, ולא פי' מה היא, ואני מצאתי אוכליהן בטהרה שהיו מפרישין אבל אנו היאך ניפרוש בטומאה שמא יאמרו תרומה טמאה נאכלת, ומשנתבטלה חלת כהן נתבטלה חלת האור כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת.
הוו ליה אסורייתא דחרדלא אמ' ליה מהו לפרוכינהו. ביום טוב, ואסיקנא דמותר למלול כדלקמ', ויש מביאין ראיה מכאן שמותר לשחוק חרדל ביום טוב, דודאי אין דרך לאכול חרדל כי אם אחר שחיקה, ולפי פר"ש ז"ל התם במסכת שבת אינו, כדכתבי' לקמן.
מוללין מלילות ומפרכין קטנית ביום טוב. פי' משום דדיש' כלאחר יד הוא וביום טוב לא גזור רבנן, וכתב ר"ש ז"ל דגבי שבת גרסינן מיד ליד וגבי יום טוב גרסי' על יד על יד, דמיד ליד לא צריך ביום טוב דהא אפי' בקנון ובתמחוי שרי, אבל על יד על יד גרסי', כלומר מעט מעט, וקנון הוא כלי גדול ראשו אחד רחב וראשו השני קצר, כעין מרזב, ונותנין הקטנית לתוכו ומנענע, והאוכל מתגלגל ויוצא דרך המרזב והפסולת נשאר בתוכו.
<h2>דף יג.</h2>
לא קשיא הא ר' הא ר' יוסי ב"ר יהודה וכו'. כך מפרש"י ז"ל, ורבי' תם מפרש איפכא, דלר' דמחייב במעשר במכניס שבלים למלל משעת כניסתו, לא מצינו בתרומה שזכאי ביום טוב, שהרי הם טבולין מאתמל, אבל לר' יוסי ב"ר יהודה דפטר להו ממעשר עד שעת מלילה, כיון שמוללין מלילות ביום טוב אשתכח דלא טבילי עד האידנא, ולכך מפריש מהן תרומה ביום טוב, ופריך לר' נמי משכחת לה שזכאי בתרומה כגון שהכניסן לעשות מהן עיסה ונמלך היום למוללן דלא טובלי מעיקרא עד האידנא, כך כתב בספר הישר וכן מביא הר"ז ז"ל.
<h2>דף יג:</h2>
מה תרומה גדולה ניטלת באמד וכו'. מקשו בתוספות והא עיקר מחשבה בתרומת מעשר כתיבה כדכתו' ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן, ומתרצי דכיון דכתו' כדגן מן הגורן, אומר על התרומה גדולה, כדמתרגמינן כמן דמפרשי' מן אדרא, מכלל דיותר הוא פשוט בתרומה.
כיצד מולל. פי' ביום טוב. ואמר ליה רבא כיון דמשני אפי' חדא אכולהו. פי' בגודל עם שאר כל ראשי אצבעותיו, והלכתא כרבא, ומתוך דברי הרב אלפסי ז"ל בפרק מפנין משמע דכיצד מולל אשבת קאי, והא דאמרי' המולל מלילות מערב שבת, דמשמע דבשבת לא. התם איירי ביד אבל הכא איירי בראשי אצבעותיו ושרי אפי' בשבת.
כיצד מנפח — פי' אשבת קאי, דאלו ביום טוב אפי' בקנון ותמחוי שרי, ואסיקנא מנפח בידו אחת ובכל כחו, ובפרק מפנין אמרי' חבילי איזוב וכו', עד וממלל ביד דברי ר' יהודה וחכמים או' מולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול וכן בפיגס וכן בשאר מיני תבלין, והא דבעי מיניה מהו לפרוכי ולא הוה בידיה, והכא נמי לא היה שרי ביום טוב, ה"מ בידיו אבל בראשי אצבעותיו אפי' בשבת שרי, אי נמי בפיגס ושאר מיני תבלין הוא דשרי בשבת בראשי אצבעותיו אבל בקטנית ותבואה לא שרינן אלא ביום טוב, וכיצד מוללו איום טוב קאי, דקא פשיט רבא לעיל שמותר ביום טוב, וזה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל שלפי דבריו אין חלוק בין פיגס ואיזוב למיני קטנית ותבואה אלא ביום טוב שרינן כי אורחי' של דבר ובשבת בראשי אצבעותיו. כך כתב הרב בעל השלמה ז"ל.
<h2>דף יד.</h2>
אין עושין טישני. פי' מאכל שעושין מן החטים שחלקו חדא לארבעה. ואין כותשין במכתשת תרתי. בתמיה' תרתי דסתרן אהדדי, דאין עושין טיסני משמע דוק' האי דהוי טירח' יתירת' חדא לארבע, דאחד לתרתי שרי, והדר תני אין עושין טישני ואין כותשין במכתשת דמשמע כלל לא. ולימא אין כותשין.
ירושלמי השום והשחלים והחרדל נדוכין ביום טוב, כתב הרב בעל השלמה ז"ל דשמעינן דמותר לשחוק את החרדל ביום טוב, מפני שהוא מפיג קצת טעמו, והאי דאמרי' במסכת שבת בפרק ר' אליעזר דמילה אין ממתקין אותו בגחלת של עץ אלא בשל מתכת ופריך מאי שנא מבשרא אגומרי פי' דמכבה נמי כמו בגחלת של עץ, ומשני התם איפש', פי' איפשר בשל מתכת, שלא כמפר"ש ז"ל דאמ' אפשר מערב יום טוב.
אי נמי במוריקא. כתב הר"ז ז"ל דנקטינן לחומר' בהנך תרי לישני דאי ידע מאי קדרה בעו בשולי אפי' תבלין בעו שנוי, וכן נמי במוריקא בעו שנוי דהא לא מפיג טעמו, והר"מ ז"ל לא הביא זה.
כל הנידוכין נדוכין כדרכן ואפי' מלח. ופריך והא אמרת מלח בעי שנוי, ותריץ הוא דאמ' כי האי תנא פי' הוא דאמ' דמלח נמי נידוך כדרכו, סבר כי האי תנא דאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה אלא במלח לדוכה בפני עצמה ואמרי ב"ה דלקדרה בפני עצמה, פי' אפי' רצה למלוח הבשר לבשלו בקדרה דצריך מלח הרבה. ואית דמפרשי אפי' לקדרה אפי' רצה המלח לתת אותו בקדרה, ותמה להאי פי' לצורך קדרה למה לה שחיק' הרי היא נתכת בכח הרתיח', ומוקמי' לה במלח קשה מאד כזה שקורין ש"ל דקרדונ"א, ולפי' זה אין הלכה כדבריו דהא אסיקנא במעשה דרב ששת דאמר רב אחא כי דייקת אצלי ודוק. ומשמע בהדיא דלמלח קאמ' דאלו תבלין לא בעי הטיה כדמוכח הרב אלפסי ז"ל דאפי' מלח תהא נדוכת כדרכה, ואיכא דגרסי ואפי' מלח עמהן, כלומר נדוכת עם התבלין בלא שנוי אבל בפני עצמה לא. וכי אמ' הוא דאמ' כי האי תנא מרישא דבריתא קאמ' דתני לא נחלקו ב"ש וב"ה על כל הנדוכין שנידוכין כדרכן ומלח עמהן, ומיהא הוה הלכתא כותיה. וכי אמ' לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה שבית שמאי בפך ובעץ הפרור וב"ה אומרי' לכל דבר, פי' לצורך כל דבר נדוכת אבל בלא שנוי לא, מכל מקום שמעינן מהאי סוגיא, דההיא דגרסי' במס' שבת בפרק תולין הני פלפלי מידק חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסור ורבא כיון דמשני אפי' טובא, אי אפשר לאוקמ' ביום טוב כדמפר"ש ז"ל דהתם, הא אסיקנא דתבלין לא בעי שנוי, ופלפלי ודאי דינן כשאר תבלין דמפיגין טעמן, דאי לא תימ' הכי כי אמ' הכא אי נמי במוריקא, לימא במוריק' ופלפלין.
<h2>דף יד:</h2>
לא קשיא הא לן והא להו. פר"ש לן דבבבל מותר במכתשת קטנה דלית גבן פריצותא דעבדי. אבל להו דארץ ישראל דאיכא פריצותא דעבדי אסור אפי' במכתשת קטנה, דדילמא עבדי עבדי במכתשת גדולה, והר"מ ז"ל פרש לדידהו, דחיטים שלהם יפות ואי כתשי להו מערב יום טוב לית ביה חסרון אסורין ביום טוב ואפי' במכתשת קטנה, אבל לדידן דאין חטים שלנו יפות כל שלנו יפות כל כך לישרי לנו במכתשת קטנה, ואית דמפרשי לדידהו דחטים שלהם קשות מאד אסור אף במכתשת קטנה דילמ' אתי בגדולה אבל לדידן דאינן קשות כל כך מותר במכתשת קטנה, אי נמי בני ארץ ישראל שדרכן לעשות בחול בקטנה ביום טוב אסור, בני בבל שאין דרכן בחול אלא בגדולה בקטנה מותר.
לא צריכא דנפיש בטירח' וזוטרא בשיעור'. פי' שהפסולת הוא דק וטורח ברירתו מרובה אע"פ שהוא זוטר בשיעורא, כלומר שהאוכל רב ממנו, ואית דמפרשי דהכי קאמ' ליה, האי פסולת מרובה על האוכל דקאמרי', דבורר את האוכל ומניח את הפסולת, לאו למימר' שיהא טורח הפסולת רב, אלא אע"פ שיש שם פסולת מרובה על האוכל וטורח האוכל הוא רב מפני שהוא רק בורר את האוכל, כדי שלא יטלטל את הפסולת. אלא יניחנו ויקח את האוכל.
מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו. מקשו בתוספת כיון דוילון אינו טמא אלא מפני שהשמש מתחמם כנגדו, א"כ פרוכת של בית המקדש אמאי מקבלת טומאה, דהא אמרי' במסכת חולין דשלש מאות כהנים מטבילין אותה, והא טעמ' דמתחמם כנגדו לא שיכא בפרוכת, דהא אסור' בהנאה, ולא מצית אמרת דלא הוצרכו להטבילה אלא אחר שארגוה מפני חשש נשים האורגות בפרוכת שמא היו נדות או משום כלים הנגמרי' בטהרה דאמרי' צריכי טבילה, אבל מאחר שפירשוה לא הוצרכו להטבילה, הא לא מצית אמרת דהא חזינ' במסכת שקלים פרק י"ג ב' פרוכות היו שם אחת פרוסה ואחת מקופלת נטמאת הפרוסה פורסי' המקופלת, ועוד תני במס' שקלים פרוכת שנטמאת בולד הטומאה, משום האי קושי' איכא דגרסי' הכי מפני מה וילון אסור מפני שהשמש מתחמם כנגדו, פי' ומשום אסור כלאים קאמר.
<h2>דף טו.</h2>
אלא בקושין. פי' ודאי בוילון קאמ', או להציעה תחתיו בקשין דלית בהו משום כלאים דלא מחממי כלל, ואיכא לאקשויי היכ' אמ' דבקשין ליכא משום כלאים, והא אמרי' התם בפרק התכלת, הכל חייבין בציצית כהנים ולוים וישראל, ופריך פשיטא אי הני לא מחייבי' מאן ניחייב, ומשני כהנים איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתב רחמנא לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, דאשתרי כלאים בציצית, מאן דמתסר בכלאים מחייב בציצית וכהנים הואיל ואישתרי בכלאים לגביהו בבגדי כהונה לא ליחייבו בציצית קמ"ל, ובמסכת יומא אמרי' בגדי כהונה הן ולפיכך כשהיו פושטין אותן מניחין אותן תחת מראשותי', וכיון דקא אמרי' דבקשין ליכא משום כלאים, היכא אשכחן דאשתרי כלאים לגביהו, תירץ הרב בעל המאור ז"ל דההיא דיומא באבנט בלחוד קאמ' שפרחי כהונה היו חוגרין אותו, אבל ההיא דאמ' דאישתרי כלאים לגביהו בחושן האפוד של כהן גדול שהיה בהן כלאים והיו רכין ולא קשין, ואית דמתרצי דכי אמ' הכא דבקשין ליכא משום כלאים, הני מילי בכלאים דרבנן כגון להציע תחתיו אפי' הוא שוע טווי ונוז, או בשוע או בטווי או בנוז דהוי נמי דרבנן אפי' בלבישה, אבל בכלאים דאוריתא בלבישה אפי' בקשי' אסורי', כללא דמילתא בכלאים דרבנן בקשין לא גזור ובכלאים דאוריתא לא שנא רכין ולא שנא קשין, תו לא קשיא מבגדי כהונה, דאפי' כלהו הוו קשי' כלאים דאורי' הכי דהוו שוע וטווי ונוז והיינו דאישתרי כלאים לגביהו, וההיא דתנן במ' כלאים הלבדין אסורי' מפני שהן שועין, תירץ הרב ב"ה ז"ל דמדרבנן קאמר וברכין, ואע"ג דאמרי' בתורת כהנים, בגד אין לי אלא בגד מנין לרבות את הלבדין ת"ל שעטנז, ההיא אסמכתא בעלמ' היא, ואית דאמרי דשאני לבדין כיון שגמר עשייתן הוא בשוע לבדו הוא אסור מן התורה שהן כמו בגד חשוב, מיהו לדעת הר"מ ז"ל הלבדין אסורין מן התורה, דקא סבר דלא בעינן שוע וטווי אלא שוע או טווי או נוז, וגמר לה מדאמרי' דשרא רחמנא כלאים בציצית וההיא ודאי מכלאים דאוריתא קאמ' וציצית הא אינו אלא קשיר' בעלמ', מכלל דדכותיה בעלמ' הוו כלאים, וסייעתיה מההיא דגרסי' בנדה האי מאן דאבד ליה חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא ונתקה ולא ידע אי נתיק לגמרי מותר מאי טעמ' מדאוריתא שעטנז אמר רחמנא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו בה וכיון דנתקי' נתקי', ואע"ג דאיכא דגרסי' התם והילכת' כמר זוטרא דאמ' כולהו בעי' מדאפקי' רחמנא בחד לישנא דשעטנז, מכלל דלא מעיקרא גמר' הוא, והאי שוע טווי ונוז שפירשו שהצמר והפשתים שועים יחד כלומר מנופצים ומעורבים ודבוקים יחד, מלשון וטח את הבית, וישוע ית בית' ואית דאמרי שהצמר טווי לעצמו והפשתן טווי לעצמו ואחר כך שזורין שניהן, ויש מפרשי' נוז שאגודין יחד.
צררי דזוזי אין בהם משום כלאים. פר"ש אם צרר מעות בבגדי פשתן ונתנו בחיקו במלבוש של צמר אין בזה משום כלאים דהא לאו לחמום עביד, וקשיא אם כן דביזרני שהוא בגד שצורר בו גם כן זרעים אמאי יש בו משום כלאים, מכל מקום גמרינן מהנך שמעתא דהנך כיסין העשויין בצמר ופשתים מותר להביאן ואין בהן משום כלאים כלל דהא לא עבידי לשום חמום.
אף לא מנעל לבן וכו'. מקשו בתוספת דהכא משמע דאורחיהו היה לאיתויי מנעל שחור, והתם בבא קמא פרק הכונס אמרי' ר' אליעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא אשכחוה דבי ריש גלותא וכו', אמ' ליה מאי טעמ' מסיימ' מסאני אוכמי, ולא רמית חוטי וכו', מכלל דלא הוו אורחיהו בכך, והתם נמי אמרי' חוזאה הוה קאי דבל שפט וכו' אמ' מאי טעמ' מסיימת מסאני אוכמי, מכלל דלאו אורחיהו, ותריץ ר"ת ז"ל דודאי גוף המנעלים היו שחורים אבל הרצעות היו לבנות, דמסאני אוכמי דקאמ' התם בשחורות המנעל והרצועות לבנות, והיינו דאמ' התם בפרק בן סורר ומורה אפי' לשוויי נמי ערקתא דמסאנא.
כל שנאותין בו בחול משלחין אותו וכו'. וכי תימ' והרי סנדל המסומר שנאותין בו בחול ואין משלחין אותו, איכא למימר דשאני התם דמשום הגזירה החמירו בו ואתי למימר כיון דהותר לשלחו הותר לנעלו, אי נמי הסנדל המסומר בדין הוא דליתסר לשלחו שאסור ליהנות בו בשבת וביום טוב כלל אפי' בתוך הבית ממטה למטה כדאיתא התם במסכת שבת, אבל תפילין אפי' בשבת או ביום טוב ראויין הם, אלא שאין צריכין לפי שהן עצמן אות. מכל מקום קשיא תפילין אמאי משלחינן ביום טוב הא קא אמרי' לעיל דלא אמרי' מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא כי איכא צורך מצוה או יום טוב, איפש' לומר דתפילין נמי דילמ' צריכי ליה ללמוד קשר של תפילין, או כדי שיזדמנו לו מיד בשעת הנחתן.
היה בא בדרך ושקעה עליו חמה. ה"ג משום הכי בא בדרך, שהיא בגלויא דעלמא רואה שקיעת החמה ויודע שקדש היום, אבל גבי יושב בבית המדרש גרסי' וקדש עליו היום, שאינו רואה כל כך בברור שקיעת החמה.
מניח ידו עליהם. יש שפרש כדי לכסותן משום דשבת לאו זמן תפילין הוא, ואלו הוה חול לא הוה צריך לחלצן אע"ג דלילה לאו זמן תפילין הוא אע"ג דהוי משום מראית העין, לא פליג דאמ' אפי' בחדרי חדרים אסור, דשאני הכא דלא איפשר אלא בהכי לצניעותא בעלמ', דומיא דההיא דצנור שעלו בו קשקשים דאמרי' ממעכן ברגלו בצנעה ואינו חושש, ואית דאמרי דהנחת ידו אינה אלא כדי שיהא כאלו דרכה ליטלן תיכף שיגיע למקום משתמר, ומסקנא דשמעתא דהיכא דבבית הסמוך לחומה מינטרי מחמת כלבי ומחמת גנבי מניחן שם אפי' מחתי ארישי, ואי לא מינטרי תמן לא מחמת גנבי אפי' מחתי בארעא מכניסן זוג זוג, ואי מנטרי תמן מחמת כלבי ולא מחמת גנבי מחתי ברישא מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו, ואי מחתי אארעא מניחן בבית הסמוך לחומה.
<h2>דף טו:</h2>
ואם הותיר הותיר לשבת פי' אפילו בשתי קדרות, דאי בקדרה אחת אפילו הותיר הותיר לחול, כדאמרינן ממלאה האשה קדרה בשר וכו'. מנא הני מילי פי' מהיכן סמכו חכמים לערב עירובי תבשילין, וראיה לא בעי מנא לן, דהא מדרבנן הוא. דכתוב זכור את יום השבת כלומר דלא שייך זכירה אלא היכא שיש חשש שכחה, והיינו מאחר שבא להשכיחו, והוא יום טוב שלפניה. מאי טעמא כלומר מאי זה טעם מצאו בזה תקון זכירה זו ואמר רבה כדי שיברור מנה יפה וכו'. רב אשי אמר כדי שיאמרו כלומר ודאי מן התורה צרכי שבת נעשין ביום טוב לפי שהות' אוכל נפש לצורך יום קדש הסמוך ליום טוב, אלא שתקנו חכמים מצות עירוב כדי שלא יקל בעיני העם, מפני התר אכל נפש שהותר בו.
<h2>דף טז.</h2>
לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא, פר"ש ז"ל לא שנו דמהני ערוב הני מילי עירוב התבשיל אבל עירוב דפת לא מהני כלל, וכן הלכתא וכן דעת הרב אלפסי ודעת הר"מ ז"ל. ויש תמה אמאי נהוג עלמא לערב בפת, לכך פי' הרב בעל המאור דהכי קאמר לא שנו אלא בתבשיל, פי' לא שנו אלא דמהני עירוב להתיר בשול הני מילי עירוב דתבשיל אבל עירוב דפת לא מהני להתיר בשול, אבל להתיר אפיה ודאי צריך כדאמרינן לעיל, אין אופין אלא על האפוי ואיל מבשלין אלא על המבושל, וכן כתב הרב רבינו יעקב ז"ל דלכולי עלמא צריך פת שאין פת בכלל תבשיל ואין תבשיל בכלל פת, ולא על פת בעירוב תבשיל, שזה נקרא אפוי וזה נקרא מבושל, כדתניא אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל, אבל צלי ושאר כל מיני טגון עושין על המבושל, דאשכחן צלי דאקרי מבושל כדכתוב ויבשלו את הפסח, והרב בעל השלמה כתב שאין צריך אלא תבשיל כדברי הרב אלפסי ז"ל, וכן דעת הר"מ ז"ל.
דגים מלוחים קטנים אין בהן משום בשולי גוים, פי' משום דנאכלין חיין על ידי המליחה, ואיכא דמקשו דמשמע דאם אינן מלוחים יש בהן משום בשולי גוים, והתם במסכת ע"ז קאמר דלמאן דבעי אינו נאכל כמות שהוא יש בו משום בשולי גוים ולמאן דאמר עולה על שולחן מלכים אין בהן משום וכו', וקיימא לן דתרויהו בעי' והכי מוכחינן התם, הילכך קשיא אהא, ומתרצי בתוספת דהתם בקטני קטנים קאמר דהנהו ודאי אין עולין, אבל בשאינן קטני קטנים יש בהם משום בשולי גוים אי לא דמליחן כגון אלו הם הנקראים ארנק"ש או שרד"ש.
ואם צלאן גוי סומך עליהם וכו', כלומר אע"פ שאותה צליה לא חשיבא כבשול, לענין עירובי תבשילין מיהא חשיבא, ואית דאמרי דלא גרסי' גוי אלא ואם צלאן.
<h2>דף טז:</h2>
פשיטא דעת מניח בעינן, פי' שיהא דעתו בשעת הנחתו על כל מי שרוצה להניחו בשבילו. אבל דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן, ואסיקנא דלא בעינן, והני מילי בשעת הנחה אבל ביום טוב ודאי צריך לידע על מי הוא סמך קודם שיתקן כלום לשבת, והיינו דמכריז ר' יעקב בר אידי כל מי שלא הניח עירובי תבשילין יבא ויסמוך על שלי, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל.
לכולי עלמא שרי לדידך אסור, ויש שהקשו היאך יכול לאסרו שהרי מערב יום טוב עירב עליו דהא שמואל מערב אכולה נהרדעא, ומתרצי דהכי קאמר ליה על השוגגין היה דעתי להניח לא על הפושעין ואתה פושע אתה, ויש מתרצים דהכי קאמר ליה, כיון שראית אשתקד כשלא הנחת שאמרתי לך אני סמוך אדידי והודעתיך שאני מערב על כל בני עירי, ואעפ"כ אתה עצב כשלא הנחת, כבר גלית דעתך שאין רצונך לסמוך על שלי, ואני על הרוצים לסמוך בשלי אני מניח לא על שאינן רוצים, ולפי זה הדעת יש לדקדק שמי שהניח עירובי תבשילין ואחר כך נאכל עירובו אינו יכול עוד להיסמך על אחרים אפילו יש בעיר שהניח על כולם שהרי גם זה גלה דעתו מערב יום טוב שאין רצונו להיסמך על אחרים, והרב בעל המאור ז"ל פירש בדרך אחרת ואמר, דההוא סמיא לא היה שוכן בנהרדעא, אלא שהיה בא שם ביום טוב על ידי עירובי תחומין, ועירובו של שמואל לא היה מועיל לו אלא עד תוך התחום, וכשאמר לו בפעם ראשון סמוך אדידי, סמוך על שולחני קאמר, לא שיסמוך על עירובו, ולפיכך לשנה אחרת כשראה אותו שלא נזדרז להניח אמר לו פושע אתה ומזלזל בדברי חכמים, שבכל פעם ופעם אינך נותן לב לערב, לפיכך אין ראוי לרחם עליך ולומר לך לסמוך על שולחני, כדאמר לעיל ושלחו מנות לאין נכון לו, למי שלא היה לו להניח אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח פושע הוא.
יום טוב שחל להיות בערב שבת אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות, פי' עירובי תחומין לצורך השבת לא לצורך יום טוב, וכן נמי הא דאמ' לקמן מניח אדם עירובי תחומין מיום טוב לחברו ומתנה, לצורך שבת קאמר אבל ליום טוב.
שאתה אוסרו בדבר האסור לו, פי' אתה אוסרו לעשות התר לצורך השבת דהיינו עירובי תחומין מפני שהוא אסור הנוהג אף ביום טוב, שאסור תחומין הוא ביום טוב כמו בשבת, אבל אי אתה אוסר לו לעשות התר של עירובי חצרות לשבת שהרי אסור הוצאה אינו ביום טוב, מכל מקום הילכתא דאין מערבין ביום טוב לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות אבל כשחל יום טוב של גלויות שני ימים חמישי וערב שבת מותר להניח עירובי תבשילין על תנאי כדלקמן.
<h2>דף יז.</h2>
אבל עירובי תחומין דמקנא ביתא הוא ומקנא ביתא בשבת לא, וכתב הרב אלפסי ז"ל דדוקא עירובי תחומין דהוא מיקנא ביתא אבל עירובי חצרות דהוא בטולי רשותא על ידי תנאי שרי, ומקשי בתוספת דהא אשכחן דשרו רבנן מיקנ' ביתא בשבת בההוא מעשה דגיטין בההוא שכיב מרע דכתב גיט' לדביתהו אפניא דמעלי שבת' למחר תקיף ליה עלמ' ואמרו תיזיל ההיא אתתא לבית' דמנח ביה גיטה ותיחוד ותפתח, פי' תעשה חזקה, דנעל וגדר הבית ותקנה והגט שבתוכו, ויש לומר דשמא צורך גדול וצרך שעה היה והתירו לתקנת האשה שלא תפיל קמיה יבם.
שהפת נאפה יפה בשעה שהתנור מלא, איכא מאן דאמ' דדוקא בתנור הוא שהתירו מפני טעם זה שהוא צר מבפנים וכשאינו מלא מן הפת מתקבץ כל חומו על מעט הפת שבו ומתחרך אבל אותן הפורני שלנו הן רחבים מבפנים ואוירן גדול.
אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר צריך לאקנויי קמחו לאחרים, ואחרים מתקנין לו אחר שיקנו להם את קמחו. ואי אמרת הוא נאסר ואין קמחו נאסר לא צריך לאקנויי קמחו לאחרים, פי' ואחרים מתקני' לו בלא שום הקנאת קמחו, כך גר"ש ז"ל, וקשיא והיכי תיסוק אדעתין דבלא שום הקנאה לשתרי אם כן מצינו חוטא נשכר, משום הכי אית דגרסי הכי, אי אמרת קמחו נאסר לא מצית לאקנויי קמחו לאחרים, ולא מהניא הקנאה, ואי אמרת אין קמחו נאסר צריך לאקנויי קמחו לאחרים.
<h2>דף יז:</h2>
ואין טומנין אלא אם כן יש לו חמין טמונין אע"ג דלית הלכת' כותיה. גמרי' מיניה, דלדידן דמהני עירוב אחד לכולהו, לא צריך למי שמניח העירוב למימר אלא בדין עירובא יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני מיום טוב לשבת, אבל לא צריך למימר ולאדלוקי שרגא, דבכלל שאר ההכנות הוא, דאם איתא דהוא צריך האי תנא נמי הוה אמ' ואין מדליקין את הנר אלא אם כן הדליק כיון דמצריך לכל שיעשה כנגדו, ויש שכוללין הכל ואומרי' ולאתקוני כל מדי ביום טוב לשבת. שאני הערמה החמירו וכו' פי' הערמה כי האי ודאי ראוי להחמיר עליה דאי לא בטלה תורת עירוב, אבל איכא הערמה דשרי' משום חשש דאתי לאמנועי משמחת יום טוב דמדי דהוי צורך גדול, כגון במלח גרמ' גרמ' ובאותו ואת בנו שנפלו לבור דכולהו הנהו הערמות צריכי טפי ושרו. אם התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר פי' גומר הלישה והאפיה גם כן, דלישה בלא אפיה לא מהניא ליה, וכחדא מלאכה דמיין.
נדה שאין לה בגדים להחליף מערמת וטובלת בבגדיה הילכת' הכי ביום טוב משום דאינה יכולה לכבס אבל לא בחול, ולא גזרינן משום סחיטה, דכיון שלא התירוה אלא על ידי מלבוש זכורה היא, ומקשו בתוספת, מכל [מקום] אפי' לא תסחוט איכא איסור, דבגד שרייתו זהו כבוסו דהכי אמרי' בפרק דם חטאת ובפרק נוטל נמי אמרינן היתה עליו לשלשת, פי' עליו על הכר של צמר, לשלשת, פי' לכלוך, מקנחה בסמרטוט, ולא בנתינת מים, ואם היה הכר של עור נותן עליה מים עד שתכלה, ויש שסוברין לומר דהא נדה דטובלת בבגדיה ודאי לא בבגדיה של צמר קאמ' אלא בחלוקה שהיא של פשתן ובו לא נאמר שרייתו זהו כבוסו אלא בשל צמר, וצ"ל דאם כן אמאי נקט גבי כר של עור הא אפי' בשל פשתן נמי, ושמא לא היה דרכן לעשות כרים כי אם מצמר או משל עור, כדאשכחן את כביר העזים, ואית דאמרי דלא נאמר בבגד שרייתו זהו כבוסו אלא בבגד שיש בו טנוף של דם או צואה או לשלשת אבל בבגד שאין בו כך לא אמרי' כי שרייתו זהו כבוסו, ובספר הישר כתב שיש חלוק בין בגד לבגד שיש בגדים שמתכבסין במהרה ועליהם אמרו שרייתן זהו כבוסן ויש שאין מתכבסין אלא לאחר שפשוף גדול ואין לומ' עליהן שרייתן זהו כבוסן, מכל מקום כשהתינוק מטיל מים או צואה על בגד אמו ראוי להזהירה שלא תשם מים, משום חשש סחיטה, וגם מפני ששרייתו יהא כבוסו, אלא מקנחו יפה יפה בסמרטוט וכיוצא בו.
כלים דלאו בני סחיטה מאי איכא למימר גזרי' הני אטו הני מקשו בתוספת אם כן בשבת נמי נגזר שלא להדיח קערות וכוסות וקיתוניות אטו הני דבני סחיטה, אלמא תניא בפרק כל כתבי הקדש קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית וכו', ותרצי' דלא שיך למגזר הני אטו הני אלא בטבילה דמצוה אבל בהדחה דרשות לא, ועוד יש לומר דההיא הדחה לא שיכא כלל אלא בכלי כי הנך דלאו בני סחיטה נינהו כלל, אבל טבילה לכל כליו הטמאין היא צריכה ואיכא למיגזר הני אטו הני.
תינח שבת יום הכפורים מאי איכא למימר וכי תימא והא ביום הכפורים נמי פעמים שאדם מלוכלך בטיט ובצואה מותר לרחוץ אותה, כדאמרי' והיו ידיו מלוכלכות בטיט, יש לומר דהתם נמי דוקא מקום הלכלוך לבדו שרוחץ אבל שאר הגוף לא, ואם ירחץ כל הגוף לא בשביל לכלוך הוא רוחץ שאין דרך להתלכלך כל הגוף.
כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביום הכפורים יש שאמרו שלא התירו זה אלא לעוסקין בטהרות אבל לביתה לא, כיון דאסור' ליה כל היום לערב יכולה לחוף ולטבול.
ומטבילין כלי על גבי מימיו לטהרו פי' אם צריך לטהר את המים ואת הכלי, ממלא את הכלי מאותן המים הטמאין ומשקיען במים במעיין או במקוה ומוציאו ונמצא הכלי והמים טהורים, ואיירי שאין לו מים יפים לשתיה אלא אותן שבאותו הכלי, שאלו היה לו מים אחרים מה לו בצער הזה, ואמרי' נמי ואיירי נמי שמימי אותו המקוה או המעיין אינן יפים לשתיה, שאם היו יפים ישפוך הטמאים ויקח מאלו, ועל כן יש לתמוה היאך יטהר הכלי באותה טבילה כיון שהוא מלא מאותן מים הטמאין שהן שאובין, והלא אותן המים שבתוכו חוצצין בין מים המקוה ותוך הכלי ולא מצינן למימר שמתערבין אלו ואלו ובאלו הוו כדבר שאינו בא בשבילו, שהרי יפסדו לו לשתיה כיון שמי המקוה יפים. וצ"ל מה שנמצאת בהלכות מקואות פרק ג' שכתב הר"מ ז"ל היה כלי מלא מים והטבילו הרי המים והכלי טהורין מפני שהמים יש להם טהרה במקוה כמו שבארנו בטומאת אוכלים ומשקים.
<h2>דף כ.</h2>
ההוא גברא דאמ' הבו ארבע מאה לפלוני ולנסיב ברתא וכו' טעמ' דאמ' הכי קאמ' לינסיב ברתאי והבו ליה אי נסיב לה שקיל פי' הרב אלפסי ז"ל בפרק מי שמת דלישנא קמא לישנא דמתנה הוא בין בזוזי בין בברתא, הילכך אי בעי שקיל תרויהו ואי בעי חד מיניהו שקיל. אבל לישנא בתרית' ברתיה תנאה וזוזי מתנה, הילכך אי מקיים תנאיה שקיל זוזי ואי לא לא ויש שאומר דלישנא קמא הוי מעשה קודם לתנאי ואינו תנאי ולישנא בתרא תנאי קודם למעשה והוי תנאי וצריך לקיימו, והרב אלפסי ז"ל כתב בתשובת שאלה דלא בעי' תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר אלא בגיטין וקדושין אבל בדיני ממונות לא בעי' חד מכל אותן דיני התנאי כאלו, והר"מ ז"ל תמה מאד דעת זה, דמכדי כל תנאי גמרי' להו מבני גד ובני ראובן והלא הם דיני ממונות, ויש שנותנין טעם לדעת שכתב הרב אלפסי משום דגבי ממונות אין הדבר אלא באומדן הדעת ומה לנו בכל אותן הדברים אחר שגילה שאינו רוצה באותה מכירה או באותה מתנה אם לא ישלים זה את תנאו, והראב"ד ז"ל כתב שהרב אלפסי לא אזל לטעמיה, שכתב בפרק קורדיקוס בגיטין דלא בעי' תנאי כפול ולא חד מדיני התנאי, אלא באם, אבל באומר מעכשו לא בעי' תנאי כפול ולא חד מדיני התנאי, וכן נמי בעל מנת שהוא כאומר מעכשו, והלכך גבי ממונא שאין מקנה דבר לחברו כי אם בקנין הרי הוא כאומר מעכשו, ומפקינן לה להאי טעמא מדתנן בפרק מי שמת הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ואמרי' בגמר' בהקנאה אינו צריך, אלמא כל קנין כאומר מעכשו הוא, ועוד הגיה הראב"ד ז"ל על הטעם שכתב הר"ז ז"ל בדברי הרב אלפסי ז"ל משום דלשון הזה מעשה קודם לתנאי ואנן בעי' תנאי קודם למעשה. וכתב עליו הרב מי שאמ' זה לא שקל במאזני משפט והנה רצה לומר שאם אמ' תנו מאתים זוז לפלוני אם ישא בתי כיון שהמעשה קודם לתנאי ליטול המאתים ולא ישא הבת, אם כן יצא משפט מעוקל, אלא ודאי סוד הדבר כך הוא, כי כל מה שאמרו חכמים בתנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי ומעשה בדבר אחד כדאיתא בפרק מי שאחזו. ומעשה דאפשר לקיימו על ידי שליח כדאיתא בכתובות בענין חליצה מוטעת, כל אלו לא נאמרו אלא כשהמעשה נעשה מיד כעין נתינת גט וחליצה שאין התנאי מבטל המעשה למפרע אלא אם כן נעשה כראוי ובחזוק. כעין תנאי בני גד ובני ראובן שהיו מבקשין ממשה שיתן להם נחלתם מיד ועל כן הוצרך משה לכפול התנאים שאם לא יקיימו אותה יטלו אותה מידם, וכן דקדק בתנאי קודם למעשה. שהוא חוזק התנאי. ובהן קודם ללאו. הואיל והמעשה נעשה מיד, אם קודם הלאו, אין בו כח לעקור המעש'. וכן בתנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר, שכיון שהמעש' נעשה מיד איך יתנה עליו, ועל כל התנאין שבאין בגיטין ובקדושין שהמעשה נעשה מיד וכן בנתינת ממון שהוא נתן מיד אם אמ' הא לך מנה זה ויהיה שלך אם תעשה כך וכך עד יום פלוני אם לא כפל תנאו או לא דקדק בעניני התנאי אינו תנאי. גם יש לומ' עוד על מתנה זו שאינה כחליצת יבם ולא כנתינת גט וכקידושין, לפי שאלו נתינתם זו היא עשייתן, אבל מסירת המתנה לידו של זה כיון שעל תנאי מסר אינו אלא פקדון בעלמ' וכל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה. ואם תאמר תנאי בני גד ובני ראובן הכי הוה. דאינהו זכיה הוה להו בגויה ובתורת נחלה נחיתו לה וכחליפין היתה לכתחלה נגמרה עשייתן כך נראה לי דרך הישר. מכל מקום אין ספק, בדבר שלא נעשה בו שום מעשה, כגון זה שאמ' תנו מאתים זוז לפלוני אם יקח בתי לית דין ולית דיין שאם לא יקח לא יטול, והוא האמת, והאי מעשה דההוא גברא אם אמ' באם שלא יטול אם לא יקח הבת אבל הטעם כמו שפי' הריא"ף ז"ל ואין לזוז ממנו, עכ"ל הראב"ד ז"ל.
<h2>דף כ:</h2>
שלח והביא כל צאן קדר בירושלם ואמ' כל הרוצה לסמוך על זה אמרי' בירושלמי כל גומיתא דלא כביא בשעת' תו לא כביא, פי' כל גחלת אם לא ימהרו לכבות פתאום תכף שיצאה, תו לא כביא, כלומר שוב אין יכולים לכבות ותצא ותזיק, כך זה החכם מיהר לכבות שלא יתפשט כב"ש יש לו למהר זה שמא ישמעו ויקבעו הלכה לדורות כב"ש, ועוד אמרו שם כל כשרות בעיא מלאי, ומפרשי הכי כל מי שרוצה להתחזק בכשרותו ולנצח את שכנגדו צריך לזה לפזר ממון, כמו שעשה זה שהביא כל צאן קדר שבירושלם לחזק דבריו.
<h2>דף כא.</h2>
בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב פי' ואפי' היו שתי בהמות נמי שיטול חלקו מכל אחת ואחת. אלא אם כן היו שוות לגמרי בדמיהן אם יאמר לו הגוי טול אתה האחת ואני האחרת. אבל עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה פי' ואפי' בתנור אחד, דאמרי' ממלאה אשה את התנור פת, אעפ"כ אינה ממלאה מזו, משום דהתם הכל שלו ואיכא למימר כל ריפתא וריפתא חזייה ליה, אבל הכא חלקו של גוי לא חזייא ליה. ואם תאמר גבי עיסת ארנונא למאן דאמ' התם דפטור מן החלה, אמאי והא אפשר למפלגה בלישה, דהא אפילו היה בחלקו שעור חלה קאמ' דפטור, ולמאן דאמ' חייב נמי משום דעיסה לית לה קלא, אמאי לא אמ' משום האי טעמ' דאיפשר למפלג בלישה, ואיכא מאן דאמ' דאפי' כי ליכא בפלג' דידיה שיעור חלה קאמ' דחייבת כיון דבכולה איכא שיעורא. והכי מסתבר, מדקתני לחיובה משום מראית העין דסברי דכולה דידיה הוא, ולמאן דאמ' פטורה נמי איכא לתרוצי, דמשום טעמ' דאיפשר למפלגה אין לחייבה בחלה דמכל מקום יד גוי באמצע ועריסותיכם אמר רחמנא, אבל לאפותה ביום ודאי ראוי לאסור כיון דאפשר למפלגה בלישה, לכם ולא לגוים אמ' רחמנא. הואיל ואיפשר לפייסן בנבלה מקשי בתוספת וכי משום הואיל יש לנו לומר שיאפה לכתחלה, והא אפילו רבה דאית ליה הואיל לא קאמ' אלא בדיעבד דלא לקי משום הואיל, ודחקו לתרץ זה, ואיפשר לנו לומר דהיינו דקא פריך ומי אית ליה לרב חסדא הואיל, והא אפי' בדיעבד לא פטר ליה משום הואיל בזה דהאופה מיום טוב לחול והיכי לישרי לכתחלה לאפות עיסת הכלבים משום הואיל.
<h2>דף כא:</h2>
מרבה אני את הכלבים שמזונותן עליך ומוציא אני את הגוים שאין מזונותן עליך אית דסברי למימר דלהאי טעמ' אם היו גוים שמזונותן עליך כגון עבדים ושפחות יהא מותר לאפות ולתקן לצרכם, ולא היא דעבדים ושפחות נמי כיון דהן יכולין לתקן לעצמם לאו מזונותן עליך, אבל כלבים דאין יכולין לתקן לעצמן הרי מזונותן עליך, מכל מקום לענין הלכת' בין לגוים בין לכלבים אסור, הלכך צריך לגעור בנשים ולעכבן על ידן שלא לעשות ביום טוב של עצרת אותן הטפלות של גבנה שקורין פלדו"ש לצורך הגוים ואם יש להן שפחות יתקנו הן לעצמן.
אמר ליה אביי לרב יוסף לר' יוסי הגלילי דאמ' לכם ולא לכלבים הני סופלא לחיותא היכי שרינן להו יש לתמוה מאי קשיא ליה. והא ר' יוסי מלאכה הוא דקא אסר משום כלבים, דאלו טלטול בלא מלאכה אפילו איכא קצת טירח' הא כמה מתניתי' שרו, כדתנן מחתכין את הדלועין ואפי' בשבת, ותנן נמי דמטלטלין את העצמות, מפני שהן מאכל לכלבים, ומלעיטין את הגמל ומאמרי' את העגלים, ומתירין פקיעי עמיר לפני הבהמה ומתלקטין לתרנגולין, וכמה כיוצא באלו, ומתרצי' בתוס', דהכי קא פריך הני סופלי שהן גרעיני תמרים הן קשין ואין ראויין לבהמה אלא על ידי הדחק, הילכך לר' יוסי דאמ' לכם ולא לכלבים, ואין אלו ראויין לכלבים אלא על ידי טחינה ושחיקה. וזה אי אפשר לעשות ביום טוב ואם כן מוקצין נינהו וכאבנים דמו, דאלו לר' עקיבא ניח' דהא יכול לשחקן בשביל הכלבים דסבר לכם ולא לגוים ואפי' לכלבים, אלא לר' יוסי קשיא, ומשני דלאו מוקצין נינהו דהא חזו ליה להסקה.
ופליגא דר' יהושע בן לוי פר"ש ז"ל דאהא דבני באגה קאי. דאמ' לעיל חזינן אי כי יהבי' ריפתא לינוקא לא קאפדי להו שרי למיפא להי, דאמרי' הואיל וכל חדא וחדא חזיא לינוקא, והכא אמרי' אין מזמנין את הגוי ביום טוב. והא ודאי כי יהבינן ריפתא לינוקא לא קפדי ואע"פ כן אסר. והר"מ ז"ל פסק הא דאין מזמנין את הגוי ופסק נמי ההיא דבני באגה, וקשיא לפי פר"ש ז"ל דהא פליגי אהדדי, ויש לומר כי דעת הר"מ ז"ל דלא פליגי, משום דההיא דבני באגה שמא דקרוב הוה דאי לא עבדי הכי הוו חטפי כל סעודתיהו ומבטלי להו משמחת יום טוב משום הכי אקילו גביהו, והא דאמ' הכא ופליגא דר' יהושע בן לוי, פי' הרב בעל השלמה ז"ל דלדעת הר"מ ז"ל קאי אההיא דשמעון התימני ששחט להם העגל, אע"פ שאפשר להם לפייסן בדבר אחר או שהיו יכולין לתת להם את העגל וישחטו אותו הם לעצמן, והכא אסרי' אפי' זמון משום גזיר' שמא ירבה בשבילו. והרב אלפסי ז"ל פסק הלכה כר' יוסי דלכם ולא לכלבים, ויש מפרשי' עליו מיהא דלקמן בפרק אין צדין גבי מתני' דבהמה לא יזיזנה ממקומ', ומוקים לה בגמר' בבהמת קדשים והיתה מסוכנת מערב יום טוב, ודייק' טעמ' דבהמת קדשים דאין מאכילין אותה לכלבים הא דחולין שריא לטלטולי. דכיון דהות מסוכנת מערב יום טוב דעתה עילוה מאיתמל להאכילה לכלבים ולפיכך שרי לטלטולה, ועוד כמה מתנית' דשרינן למעבד לבהמה אפי' בשבת כההיא דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים, וההיא דצדין חיה ועוף מן הביברים ונותנין לפניהם מזונות, וההיא דמתירין פקיעי עמיר, ומהלקטין לפני התרנגולים, וכלהו שרו אפי' בשבת וכל שכן ביום טוב, והתירוץ הנכון על כל זה כי לענין מלאכה הוא דהילכת' כר' יוסי דלכם ולא לכלבים כדסתם לן תנא בההיא דעיסת כלבים דאם אין הרועים אוכלין ממנה אינה נאפת ביום טוב, אבל טלטול בלא מלאכה מותר בשביל בהמה, כדסתם לן בההיא דמחתכין את הדלועין ובכל שאר המשניות דפקיעי עמיר ומהלקטין לתרנגולין אפי' בשבת, ומה שהקשו על תרוץ זה לפי שמצינו בגמ' דפריך לר' יוסי הגלילי דאמ' לכם ולא לכלבים הני סופלי לחיותה היכי שדינן להו מכלל דאפי' טלטול לצורך בהמה קאסר ר' יוסי, וכבר כתבתי לעיל דהנהו סופלי מחוסרי' מלאכה גדולה היו, והר"ז ז"ל כתב האי דפסק הרב אלפסי כר' יוסי הגלילי הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביומ' טבא ואיצטריך לשנויי ליה שנויי דחיקא ודלא כהילכת', דהא קא משני ליה רטיבת' חזייה להיסק גדול, ולא כהלכת' הוא, כדאמ' לקמן והילכת' יבישת' שרי רטיבת' אסור, ובהדיא תנינא מחתכין את הנבלה לפני הכלבים אפי' בשבת וכל שכן ביום טוב, וצדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהם מזונות, וקודר אדם לפני בהמתו קב או קבים ואינו חושש, ומתירין פקיעי עמיר ומפספסין את הכפין, ומהלקטים לתרנגולין ונותנים לפני אווזין ותרנגולים ויוני הדרסיות, וכל אלו מותרים שלא על גב ריפת', דלא כר' יוסי הגלילי בסופלי דחיותא, והיאך דוחין כל אלו מפני משנה יחידה דעיסת הכלבים שנשנית כר' יוסי אגב גררא וכ"ו, ועוד יש לומר דמודה ר' עקיבא בעיסת כלבים כיון דאיפשר להו לכלבים בעיסה בלא אפייה לא טרחי' להו במלאכה יתירה אלא בזמן שהרועים אוכלים ממנה, ומכל זה נראה לנו שהלכה כר' עקיבא דאפי' נפש בהמה במשמע, עכ"ל.
ולטלטלינהו אגב כסא מי לא אמ' רבא כי הוינא בי רב נחמן מטלטלי כנונא אגב קיטמ' קשיא לי מה ראיה כנונא הכא, ודילמ' אגב קיטמ' דהוה חזי הוא מטלטל ליה עם שברי עצים אבל בלא קיטמא לא הוה מטלטל, והיכי ליטלטל שיורי כוסות אגב כסא. יש לו' דשאני כנונא דהוא מלאכתו לאיסור ולהכי בעיא קיטמא אבל כסא דמלאכתו להתר לא בעיא התר אחר, ואית דתרצי דשאני שיורי כוסות דהוו דבר מועט ובטלי אגב כסא. אבל שברי עצים הוו דבר גדול ולא בטלי אגב כנונא אי לאו משום דאיכא קיטמא.
וכי עושין גרף של רעי לכתחלה קשיא הא דלקמן דאמרינן, כי ריחיא דאביי דלוף אתא לקמיה דרבא אמ' ליה עייל פורייך להתם כי היכי דליתחזי גרף של רעי, ויתיב אביי וקא קשיא ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחלה אדהכי נפל בי רחיא אמ' תיתי לי דעברי אדמר, איכא למימר דשאני התם דאיכא פסידא, אי נמי שאני התם דלא הוה ממש לכתחלה אלא שהיה מקרבו אגב פורייה דאותיב גביה.
לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה פי' דקא סברי ב"ש דלא אמרינן מתוך שהותרה וכ"ו. וב"ה מתירין דסברי מתוך, ודבר השוה לכל נפש הוא, ודוקא לרגליו ולפניו וידיו אבל לרחיצת כל גופו אפי' ב"ה אסרי, דלאו שוה לכל נפש הוא, ואע"ג דזיעה שוה לכל נפש הוא כדאמרינן בפרק כירה דמותר להזיע ביום טוב קודם גזירה, ולקמן נמי בפרק אין צדין אמרי' גבי בחמין דראויין לאליירין, וכי מחמם במים לרגליו מותר אפי' הרבה דומיא דממלא' אשה קדרה בשר, ועל זה הורו החכמים הראשונים במקום שיש תינוק קטן שצריך לרחוץ כל גופו נותנים מים הרבה ליורה להחם חמין להדיח הקערות ומן השרים רוחצות גוף התינוק, וכן בערב שבת, אע"פ שאסרו לרחוץ בשבת אפי' בחמין שהוחמו מערב שבת, דרך הנשים להניח יורה מלאה מים חמין מערב שבת ומדיחות בהן קערות שאכלו בהן בלילי שבת ומן השירים רוחצות התינוקות. הא דאמ' רב הונא מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר דמשום כדי חייו שרו ליה רבנן, פסק אותה הרב בעל השלמה אע"פ שלא הזכירה הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף כב.</h2>
וקינבא שרי פי' לשון קניבת ירק כלומר לחתך ראש הפתילה שנעשה פחם שקורין מיקי"ץ וקאמ' שמותר לחתכו ולהסירו אפי' בעוד שהנר דלוק, ואין חוששין שמא יכבה והאי פי' לא נהיר דהיינו מוחטין דקאמ' לקמן דמפרש לעדויי חשכה, ובעל הערוך פירש שלאחר שכבה הנר חותכין ראש הפתילה שנשרף ומותר ואין בזה משום תקון כלל, ור"ש: ז"ל גריס וקינס' שרי, והוא כמו שפירש הרב אלפסי ז"ל, שהוא אגודה של קיסמין מותר לסלק משם מאותן הקיסמין שלא אחזה בהן אור, ואינו כמסיר שמן מן הנר, דשמענו שבספר השלמה שחבר החכם ר' גרשום להתיר גם כן מנר של שעוה אע"פ שהוא דולק זאת הגירסא מותר להוציא הבקעת שאינה דולקת מתוך הכירה.
ואם בשביל שלא תתעשן הבית או הקדרה מותר ירושלמי הדא דתימא כשאין שם אויר אבל יש שם אויר משליכה לאויר, ואוקמת לה כר' יהודה דמתיר במכשירי אוכל נפש אבל לרבנן אסור, והלכך אסור לכבות את הנר מפני דבר אחר, וכן מפני הדליקה אסור לכבות את הדליקה משום הצלת ממון, וכן אסור לכחול את העין היכא דליכא סכנה, דאי איכא, ודאי שרי, כדאמרי' התם שוורייני דעינא בלבא תלוי', ואע"ג דקיימי' לן כר' יהודה במכשירי אכל נפש, והא אמרי' הלכה ואין מורין כן, ומשום הכי פסקינן הכא כרבנן, ואי נמי במכשירי אוכל נפש היא דפסקי' כר' יהודה אבל לכבות דלאו מכשירי אכל נפש פסקי' כרבנן, וכי תימא אמאי אסור לכבות את הבקעת בשביל שלא יתעשן הבית והקדרה ומפני דבר אחר ומפני ממון, ונימ' מתוך שהותרה כבוי לצורך אוכל נפש, כגון בשרא אגומרי, מותר נמי שלא לצורך אכל נפש, כדאמרי' בפ"ק גבי הבערה וכ"ו והוצאה, תירץ הרב בעל השלמה דבשרא אגומרי תחלתו מכבה וסופו מבעיר ואינו כבוי גמור כי הנך. מסקנא דשמעתא דמותר לכחול את העין על ידי גוי אפי' ביום טוב ראשון ואפי' אין שם סכנה, דקיימי' לן כל צרכי חולה נעשין על ידי גוי בשבת, וכל שכן ביום טוב, ואע"ג שישראל מסייע בהדיה דהא עמיץ ופתח, הא קיימ' לן דמסייע אין בו ממש, וביום טוב שני שרי למכחל אפי' על ידי ישראל ואפי' בשני של ראש השנה.
<h2>דף כב:</h2>
אין אופין פת עבה ביום טוב וב"ה מתירין וכמה פת עבה פי' עד שרו לה ב"ה.
אמ' רב הונא טפח שכן מצינו בלחם הפנים, שהיה עביו, טפח פי' והיה מצה, מכלל דעד עובי טפח אדם יכול לשמרו מן החמוץ. ומתקיף לה לרב יוסף אם אמרו בזריזים יאמרו בשאינן זריזים ואם אמרו פת עמלה יאמרו בפת שאינה עמלה ואם בעיצים יבשים יאמרו בעיצים שאינם יבשים ואם אמרו בתנור חם יאמרו בתנור צונן מהא סוגיא משמע בהדיא דדבר פשוט הוא להתיר לחם מצות עבוי טפח, ולא מצינו אחד מן הפוסקים שהזכיר זה כלל אע"ג דהדר מפרש מאי פת עבה פת מרובה, מכל מקום הסוגיא מוכחת, מאי פת עבה פת מרובה כי ב"ש אוסרין ומשו' טורח, כדתנן אין אופין פתין גריסין אלא רקיקין וב"ה מתירין, דלצורך תקון אכל נפש לא חיישי' לטירח', והיינו דכתב הרב אלפסי ז"ל בפסחים, והני מילי בשאר ימים טובים, פי' בשאר ימים טובים יכול לעשות פת מרובה בלישה אחת, אבל בי"ט דפסח אין עושין בלישה אחת יותר מה' רביעית קמח, ואע"ג דהכא אמרי' תנא ביום טוב דפסח קאי, לענין טירח' קאמ' דבפסח נמי שרי למילש ולמיפא מדה כמה וכמה אע"ג דנפיש בטירח'.
ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין איכא דאמ' דדוקא גדי מקולס שהוא נצלה כלו שלם הוא שאסור, מפני שדומה לפסח שאין אליה שלו קריבה ונמצא שהיתה נצלית עמו, אבל שה מקולס כלו שלם ואלייתו עמו אינו דומה לפסח דאליה לגבוה סלקא ומותר.
ולכבד בין המטות נמי אסרי רבנן, משום דכבוד הבית אע"ג דלא מיכוין לאשוויי גומות, אסור דפסיק רישיה הוא, וכן דעת ר"ש ז"ל במס' שבת בסוף פרק המצניע, דאמרי' והאידנא דסבירא לן כר' שמעון מותר אפי' לכתחילה ופר"ש דארבוץ לחודיה קאי לא אכבוד אבל הרב אלפסי ז"ל סבר דאפי' אכבוד קאי, ופרכי עליה דהא בסוף כל הכלים משמע דכבוד פסיק רישיה הוא.
<h2>דף כג.</h2>
תריסר אלפי עגלי הוא מעשר ר' אלעזר בן עזריה וכ"ו מקשו בתוספת הא דתנן מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית, ופריך והתנן אין מקדשין ואין מעריכין בזמן וכ"ו ומסיק התם דבטלה מפני התקלה, ור' אלעזר בן עזריה ודאי אחר חורבן הוא שהרי רבן יוחנן בן זכאי נוהג נשיאותו אחר חורבן כדמשמע בפר' בתרא דראש השנה ואחריו ר"ג ביבנה שהעבירוהו ואחריו ר' אלעזר בן עזריה והוא היה נשיא בן שמנה עשרה שנה, ואם כן משמע שהיה קטן בפני הבית, וכי תימא שהיה בתחלת נשיאותו של ר"ג שהעבירוהו, והא מדקאמ' כל שתא ושתא משמע שזמן מרובה נהג כן, ותריץ דודאי אחר חורבן היה וקודם שבטלוה מפני התקלה, ויש שאמרו דלאו ממעשר בהמה של קדש קאמ' אלא שהיה מעשר למס המלך, אך אין הלשון מורה על זה.
ומקרדין את הבהמה ביום טוב אליבא דר' שמעון, דאע"ג דקירוד קטנים ועושין חבורה, איפשר שלא יעשו ולאו פסיק רישיה הוא, אבל הקירוד שעושין עכשו ודאי אסור דפסיק רישיה הוא דאי איפשר בלא השרת נימין. ויש שאומרין שאף זה הקירוד שלנו אינו משיר אלא הנימין המדולדלין ולאו פסיק רישיה הוא, ואין ראוי להקל בזה, ולפי לשון הר"מ ז"ל דקירוד וקרצוף לא היה שלנו, אלא כלי אחד היה מוכן להסיר הזבובין בבהמה.
<h2>דף כג:</h2>
ריחים של פלפלין טמא משום שלשה כלים פי' ומקבלים טומאה אפי' נתפרקו זה מזה לפי שכל אחד ואחד הוא כלי לעצמו.
פרק אין צדין דגים מן הביברים פי' אפי' מן הביברים וכל שכן מן הימים והנהרות, ואע"ג דשחיטה ואפיה שהן מלאכות גדולות כצידה מותרות אע"פ שצידה אסורה, דבהנך איכא חסרון טעם אי עביד להו מאתמול אבל צידה איפשר להניחו במים בתוך המצודה וליכא חסרון טעם. ועוד יש לומר דצידת דגים מן המים הוא כמו תלישה מן המחובר וכל תלישה מן המחובר אסיר', ובירושלמי גרסי' מנין שאין קוצרין ולא טוחנין ולא מרקדין דכתו' וכל מלאכה לא יעשה בהם עד ושמרתם את המצות, ובפרק כלל גדול נמי אמרי' דמאן דצייד כוורא חייב משום קוצר.
ואין נותנין לפניהם מזונות פר"ש ז"ל ואפי' למאן דסבר דכל נפש אפי' נפש בהמה במשמע, הני מילי היכא דמזונותן עליך אבל דגים נזונין משרשי העשבים שבקרקע הביברין והגדול בולע את הקטן, והר"מ ז"ל פי' אין נותנין לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהם וכל שאסור לאכלו או להשתמש בו ביום טוב מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו.
אבל צדין חיה ועוף מן הביברין מפרש בגמ' ביבר קטן. ונותנין לפניהם דהנהו ודאי מזונותן עליו שאין שם במה יזונו אם לא יתקן להם, ולפי' הר"מ ז"ל נמי כיון שהן מוכנין מותר לתת לפניהם מזונות שאין שם גזירה.
<h2>דף כד.</h2>
ומעשה בר"ג שהביאו לו דגים ואמ' מותרין הן מפרש לקמן מותרין לקבל ולטלטל אותם, דמספיק' לא אסרינן להו בטלטול, אבל באכילה אסורין.
<h2>דף כד:</h2>
הלכה כר' שמעון בן אלעזר פי' דספק מוכן אסור וטעמ' משום דהוי דבר שיש לו מתירין, וכי היכי דמחמירין בתערובתו כך מחמירין בספקו.
הילכת' גוי שהביא דורון לישראל ביום טוב אם יש במינו במחובר והוא הדין אם הוא דבר שבמינו ניצוד. אסורין כל היום, פי' בין לו בין לאחרים, דלכולי עלמ' הוא מוקצ' מחמת אסור.
ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו יש מי שפירש לערב של יום טוב שני, ודייקי' מדקאמ' בכדי שיעשו, מכלל דאיירי בערב שראויין לעשייה. והא סברא לית' כלל בימים טובים של גליות, ומוכחי' לה מההוא בר טביא דאיתציד ביום טוב ראשון ואישתחיט ביום טוב שני ושרייה ביומא, הילכך לערב של יום טוב ראשון קאמ' שהן מותרין בכדי שיעשו.
ואם אין במינו במחובר שהביאו בתוך התחום מותר בין לו בין לאחר, ולא חיישינן שמא הביא לו מן המוקצה כגון תמרי דעיסק', דאמרי' בירושלמי אין הכן לגוי, ומפרשי לה הכי אין צריך הכנה לגוי אפי' הביא מתמרי דעסק' או גורגרות וצמוקים כך פירש הרב בעל השלמה ז"ל. אך הראב"ד ז"ל פי' דבירושלמי פליגי לענין ספק מוכן, דאלו ישראל שהביא דורון מותר דליכא למיחש שהביא ספק מוכן שאין מביא לו אלא מן המותר, אבל ספק מוכן פליגי, והלכתא כמאן דאסר, ולעולם גרוגרות וצמוקים וכל מה שהוא מוקצה לישראל הוא מוקצה לגוי, ואפי' הכי לישראל לא חיישי'.
<h2>דף כה.</h2>
חוץ לתחום אסירי למי שבא בשבילו, אבל לישראל אחר מותר, וכי תימא אפי' לישראל אמאי מותר ותיפוק לי דמה שהוא חוץ לתחום ודאי מוקצה הוא, יש לומר דלא איקרי מוקצה אלא מה שהוא מוקצה לכל אדם מישראל, אבל מה שהוא חוץ לתחום כיון שהוא מותר לכל אדם שיהא מן המקום ההוא אינו מוקצה לשום אדם אם בא משם לתוך תחום של אחר, הילכך אין איסורו של זה אלא משום חשש שמא יאמר לו לך והבא, ואין חשש זה על אדם אחר שיאמר לו לגוי כך, שהרי לא הביא בשבילו, וגם מי שבא בשבילו לא יאמר לו לך והבא לצורך זה האחר, דאין אדם חוטא ולא לו, ולזה שבא בשבילו מותר לערב ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, ואע"ג דגבי מת שהביאו לו חלילין בשבת בעינן בכדי שיעשו. התם משום לועג לרש, אבל בעלמ' לא בעי' בכדי שיעשו בבא מחוץ לתחום, והרב בעל השלמה ז"ל כתב דמסתברא ליה דבהא נמי בעינן בכדי שיעשו. דהא תנן במסכת בפרק שני מצא בה ירק אם רוב ישראל ימתין בכדי שיבאו ממקום קרוב, והראב"ד ז"ל תירץ דשאני התם דמחוברין נינהו וכיון דבעינן בכדי שיעשו בעי' נמי כדי שיבאו ממקום קרוב.
וספק מחוץ לתחום אסור, דדבר שיש לו מתירין ואפי' בדרבנן לחומרא, והא דאמרי' בעירובין בפרק מי שהוציאוהו גבי גשמים שירדו ביום טוב ספק דדבריהם להקל, התם קסבר דכל בדרבנן לקולא אע"פ שיש לו מתירין, ויש מקילין בדבר להתיר ספק בא מחוץ לתחום אע"פ שהיא דבר שיש לו מתירין, מפני שאין אסורו שוה לכל שהרי מותר לישראל אחר. וכתב הרב בעל המאור משמע דריבותא דהוא הדין לגוי שהדליק את הנר בשביל ישראל או שמלא מים להשקות לבהמת ישראל או שעשה כבש בשבת כולן מותרין לישראל אחר, ומה שאמרו הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אבל לאותו ישראל אסור, כתב הרב בעל המאור בשם חכמי לוניל דלאותו ישראל עצמו אינו אסור אלא אותו היום בלבד אבל למחר מותר אפי' בשני ימים טובים של ראש השנה וכן אפי' בשבת ויום טוב, דכיון דאינו אסור לו לא משום מוקצ' ולא משום דבר אחר אלא משום קנסא דיו שקנסת' עליו ביום ראשון.
<h2>דף כה:</h2>
בכור שנפל לבור ר' יהודה אומ' וכו' אוקימנא לה כגון שהיה מום מערב יום טוב, דאי לא נפל ביה אלא ביום אפי' לר' שמעון אסור משום מוקצה מחמת אסור, דהוה כנר וקדרה ועששית כדאית' בפרק כירה, אלא ודאי בשנפל בו המום מערב יום טוב אלא שלא הוכר אם היה מום קבוע אם לא, דר' יהודה סבר רואין מומין ביום טוב, ואם אותו המום שנפל מערב יום טוב הוא קבוע מותר ואם לאו אסור, אע"פ שביום טוב נפל בו מום קבוע מחמת הנפילה אסור, ור' שמעון סבר אין רואין מומין ביום טוב, ואפי' עבר ובקרו אינו מבוקר, דר' שמעון אית ליה האי מוקצה כדגרסינן בפרק כירה רמי ליה אביי לרבה תנן מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ור' שמעון מתיר אלמא לר' שמעון לית ליה מוקצה ורמינהו ור' שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב אין זה מן המוכן, ומשני הכי השתא התם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו הכא אדם יושב ומצפה אימתי יפול בו מום ואם תמצא לומר דיפול ביה מי יימר דהוה מום קבוע ותו מי יימר דמיזדקק ליה חכם וכ"ו. משמע ודאי מהתם דטעמי' דר' שמעון משום דאית ליה האי מוקצה דהוי כנר וקדרה ועששית, ועוד דר' שמעון דסבר אין רואין, דכיון דאסור באכילה אפי' עבר ובקרו, הוה ליה טורח שלא לצורך, ור"ש ז"ל פירש טעמ' דאין רואין מומין ביום טוב משום דמיהוי כמי שדן את הדין, ולדידיה נמי כיון דאין רואין הוה ליה מוקצה.
<h2>דף כו:</h2>
היכי דמי אי דחזו למה להו הזמנה ואי דלא חזו כי אזמין להו מאי הוי הוי ליה כמזמין עצים ואבנים, וקשיא להאי פי', דאם כן אמאי לא אקשי ליה מתני' דפרק המביא בעומד אדם על המוקצה וכו', לימ' היכי דמי אי דחזי למה להו הזמנה ואי דלא חזו כי אזמין להו מאי הוי, ונהי נמי דמצי לשנויי ליה כדשאני הכא דאיחזו ולא אחזו, אלא מדשבקה למתניתין ואקשי ליה ממתניתא ש"מ דאפי' לא חזו סגי ליה בירשום לרבנן ובהזמנה לר' אליעזר, ובדין הוא דמצי לשנויי הא מני ר' אליעזר הוא דירשום, אלא משום דהילכתא כרבנן מהדר לאוקומ' לרבנן, ולפי הכי מקשי ליה אי דלא חזו כי אזמין להו מאי הוי וכי תימא דלא ידע אי חזו אי לא והא אמ' רב כהנא מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר, ומשני דאיירי דאיחזו ולא איחזו דאיכא אנשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי אזמין גלי דעתי' לא אזמין לא גלי דעתיה. זה דרך הרב בעל השלמה.
<h2>דף כז.</h2>
גמרו בידי אדם לא קא מבעיא לי וכ"ו פי' דכל מדי דגמרו בידי אדם לא מוקצה מדעתיה. ואית דמוכחי מהכא דאלו התמדים שאנו עושין שנותנין מים בגיגית ערב שבת או ערב יום טוב דאידחו מיד ואיחזו בתר לילה או שקלטו טעם יין מותר להתחיל ולשתות מהם בשבת או ביום טוב דגמרו בידי אדם איקרו בשהייתו שם כפי הצורך.
<h2>דף כז:</h2>
אמ' מום ואמ' כל מום פי' לא יהיה משמע לא יהיה מלמד שלא יעשנו בידים, ומרבוי דכל מום גמרי' דאפי' גרמא נמי אסור.
מתני' בהמה שמתה וכו' עליה ועל החלה שנטמאת פי' כיון דלא לאכילה לא חזי' נמי לטלטולי. ולשרפה נמי אסורה, דאין מבערין קדשים ביום טוב, כדאמרי' גבי שמן שרפה שמן של תרומה שנטמאת ואמאי קרי ליה שמן שרפה משום דלשריפה עומד ומוקים לה ביום טוב שחל להיות בערב שבת דאין מדליקין בו מטעמ' דאין שורפי' קדשים ביום טוב, ולכלבו של כהן נמי לא חזיה, דאין מבערין קדשים מיום טוב.
תרגומ' זעירא בבהמת קדשים איכא מאן דאמ' מדפסק הרב כזעירי דמוקים במסוכנת וקא פסיק נמי כר' יהודה דאית ליה מוקצה, משמע דסבירא ליה לרב דמתני' לאו במסוכנת, דאי במסוכנת אפי' ר' יהודה מודה דדעתיה עלה מאתמל, והיינו דמסיק בגמ' במסוכנת ודברי הכל, ובבריאה אפי' ר' שמעון מודה דאסורה משום מוקצה, אליבא מאן דאמ' מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין ולא פליגי אלא בחולה וכגון דלא הות מסוכנת. דאליבא דר' יהודה אסירא. וביום טוב קיימ' לן כותיה. ואליבא דר' שמעון שרייה. ובשבת קיימ' לן כותיה, כללא דמילתא למאן דאמ' מודה היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו דביום טוב לא שנא בריאה ולא שנא חולה היכא דלא הות מסוכנת אסירא, אבל אי הות מסוכנת מאיתמל מותרת דהא אפי' ר' יהודה מודה, ובשבת לא שנא חולה ולא שנא מסוכנת מותר כר' שמעון, אבל בריאה אסור' דהא ר' שמעון מודה בה, ואליבא דמאן דאמ' דאפי' בעלי חיים שמתו פליג ר' שמעון אפ' בריאה נמי מותרת, וכי תימא אפי' כי הית' מסוכנת מערב שבת היאך מטלטלין ומחתכין אותה והרי בבין השמשות הוא מוקצה מחמת איסור שחיטה ואיתקצאי לכולי יומא, הא לאו קושיא כלל, דלמאן קאמרי לכלבים ודאי חזיה. דלגביהו לא שיך למימר מוקצה מחמת איסור דמכל מקום ראויה היתה להם.
<h2>דף כח.</h2>
מאן תנא דהשחזה נמי אסורא אמ' רב חסדא דלא כר' יהוד' מיהא שמעינן דר' יהודה אפי' במשחזת של אבן נמי שרי, דאי אמרת דלא שרי ר' יהודה אלא בשל עץ לימא אפי' תימא ר' יהודה וכי קא שרי ר' יהודה דווקא בשל עץ וכי תימא אכתי לישני ליה אפי' תימא ר' יהודה ומתני' בשנפגמה מערב יום טוב, דע כאן לא קא שרי ר' יהודה אלא מכשירין שאיפשר לעשותן מערב יום טוב, יש לומר דאי איירי בשנפגמה מערב יום טוב לא הוה שרי להשיאה על גבי חברתה.
<h2>דף כח:</h2>
סכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב, פר"ש ז"ל הכי התחיל בה הקלקול מערב יום טוב אלא שנוסף ביום טוב מותר לחדדה ביום טוב, ולא אמרי' הוה ליה לתקונה מערב יום טוב, דסבר דמצי לאשתמושי בה בלא תיקון, ולא דמי לנפגמה, דהתם ודאי הוה ידע דצריכה תקון והוה ליה לתקונה מערב יום טוב.
כאן במכשירי' שאיפשר לעשותן כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן, וכי תימא כיון דמכשירין שאי אפשר לעשותן מודה דאסירי אם כן היכי שרי' שום בקוע עצים אפי' בקפיץ, יש לומר כיון דבקוע עצים צורך גדול הוא ואי איפשר לבשולי בלא עצים לא רצו לאסרו דלא לימנע משמחת יום טוב, ועוד דעצים לית להו קיצבא פעמים שיצטרך ליותר עצים ממה שחשב, או פעמים יפגע עץ עבה וקשה שהיה סבור לשרפו בלא בקוע ולא יוכל, ודוגמת זה באר ר"מ ז"ל ודו"ק. ותו קשיא כיון דמסקי' השתא דהוא ולא מכשיריה מוקמי' למכשירין שאיפשר לעשותן מערב יום טוב. דהיינו אכל נפש עצמו מותר אפי' איפשר לעשותו מערב יום טוב, ואמאי קאמרי' התם במס' שבת מהו לגבן אמ' ליה אסור ומאי שנא מלישה התם איפשר הכא לא איפשר, ומפרש טעמא משום דגבנה אפי' בת יומא מעליא אבל מאיתמל מעליא טפי, מכלל דמשום דאיפשר לגבן אותה מערב יום טוב אסור ביום טוב, ויש לומר דאין הכי נמי דמדאורייתא כל אכל נפש אפי' איפשר לעשותן מערב יום טוב מותר לעשותו ביום טוב מן התורה. אבל חכמים אמרו דכל אכל נפש שאיפשר לעשותו מערב יום טוב בלא חסרון טעם לא יעשה ביום טוב כדי שלא ירבה במלאכות ובטורח אותן התיקונין ולא יהיה לו פנאי לשמח בשמחת יום טוב שאם לא יעשה כן נמצא זורר ובורר וטוחן ומרקד בי"ט ונמצא כל היום כלה בעשיית מלאכה וימנע משמחת יום טוב, וכן באר הר"מ ז"ל.
איכא דמתני לה אסיפא אבל משיאה על גבי חברתה וכו', כתב הרב בעל השלמה ז"ל מסתברא לן כיון דקיימ' לן כר' יהודה הלכה ואין מורין כן. הילכת' כי הני לישני לקולא הלכך להעביר שמנינותא מותר אפי' בשל אבן ולחדדה מותר בשל עץ ולהשיאה על גבי חברתה.
מהו להראות סכין לחכם פי' אם רצה לשחוט ואין לו סכין בדוקה. רבנן אסרי פי' בעל הלכות גדולות טעמ' דמילתא דילמא אזיל חוץ לתחום למחוזי ואע"ג דתחומין דרבנן והוי גזירה לגזירה, איכא למימר דילמ' אזיל חוץ לתחום לג' פרסאות שהן דאורייתא, ולקמן בפרק משילין גבי אין רוכבין על גבי בהמה דאיכא מאן דאמ' התם דילמ' אזיל חוץ לתחום ופריך ש"מ דתחומין דאורייתא, איפשר לומר דהכי נמי קאמ' ש"מ דתחומין דג' פרסאות דאורייתא. ודאי קמ"ל מאן דאמ' לוקין על תחומין דבר תורה. אי נמי יש לומר דאע"ג דגבי רכיבה לא גזר' דילמ' אזיל חוץ לג' פרסאות. דילמ' הכא משום צרך שחיט' חיישינן דמה יעשה זה שצריך לשחוט ואינו מוצא חכם לבדוק סכינו בודאי ילך אחריו אפי' חוץ לתחומין דאורי', והר"מ ז"ל פי' טעמ' דמאן דאסר שמא יאמר לו החכם שאינו ראוי לשחוט בו ויבא זה להשחיזה במשחזת.
שפוד שנרצף פי' שנעקם. אסור לתקנו ביום טוב ולא דמי לשפוד שנרצם דאיתי' לעיל. והתם איפשר להשתמש על ידי הדחק. אי נמי אי איפשר להשתמש בו אפי' על ידי הדחק מכל מקום אי מתקן ליה הוה ליה כעושה לכתחילה, והאי שנרצף מפרש בגמר' אע"ג דפשיט ליה בידיה, כלומר שיכול לפשט עקמימותו בידו אפי' הכי אסור לתקנו ביום טוב שהרי יכול להשתמש בו כמות שהוא וטירח' דלא צריך הוא כך פר"ש ז"ל.
שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו פי' לאחר שנטל ממנו הצלי לפי שנמאס ומוקצה הוא וכבר נעשה צרך יום טוב כן פי' ר"ש ז"ל. ודוקא לצורך עצמו כגון מחמה לצל או כדי שלא יגנוב הוא שאסור לטלטלו, כיון דבשבת מלאכתו לאסור ביום טוב נמי כך דינו אחר שנעשה בו מה שצריך לו, אבל לצורך גופו ולצורך מקומו ודאי מותר לטלטלו אפי' בשבת.
<h2>דף כט.</h2>
אומ' אדם לחבירו מלא לי כלי זה וכו'. פר"ש הלוקח בא בכיליו אל מוכר היין ואומר לו מלא לי כלי זה שלי ואע"פ שהוא יודע כמה מידתו של כלי, אין חוששין למקח וממכר, שהרי אין כאן מדידה כלל שאותו הכלי עצמו מלא מביא לביתו, ועל זה אמ' אפי' הוא עומד למדה. כלומר שמתוקן ומזומן למדוד בו בחול אחר שתשבר או שתאבד המדה שבה מודדין, ומסקנא אפי' אותו הכלי מיוחד למדה שמוכר בו בחול זה הלוקח כשיש לו יין למכור, אבל לא בעי' למימר שיאמר שום אדם למוכר מלא לי כלי זה שלך ואחר כך מערה אותו לכלי זה שלי שאני מביא שזה ודאי אסור דמדידה הוא זה ומקח וממכר ממש דמי, והרב אלפסי ז"ל לא הביא אלא כלי העומד למדה, אך הרב בעל השלמה ז"ל כתב דמסתברא אפי' כלי המיוחד למדה ימלאנו כרבא דהוא בתרא, ויש מי שהורו שמוכר היין לוקח המדה עצמ' ובה מוציא היין מן החבית ואינו ממלא אותה על גדותיה אלא עושה אותה חסרה מעט עד כאצבע או שנים ואחר כך מערה המדה לתוך הכלי של לוקח ואחר כך מוציא עוד יין ומשלים לו החסרון באומדן הדעת לא במדה כלל, ואעפ"כ לא היה טוב לעשות כן בעיני חכמי דורנו.
קודר את קב או קביים וכו', פר"ש ז"ל מלשון מקדרין בהרים כלומר נוקב ושואב וממלא אפי' בקב עצמו בתוך הכרי וממלא אותו שלא כדרך מדידה לתת בידיו לתוכו, והרב אלפסי ז"ל פי' קודר משער.
<h2>דף כט:</h2>
שמואל הלכה למעשה בא להשמיענו פי' שהלכה היא ואין מורין לו להתיר, אבל אם עשה אין מחייבין אותו.
אין שונין את הקמח וכו' פי' הקמח שרקדו מקודם יום טוב אין שונין לנפתו בנפה, לכן נקרא שונין לפי שהוא העברה שניה, ואסור ביום טוב משום דשמא טרח שלא לצורך הוא, אי נמי דאפשר למעבדי' מערב יום טוב, אבל אם נפל לתוכו צרור או קיסם שונין, דאי אפשר בלאו הכי.
חזי דאנא ריפתא מעליתא קא בעינא פי' היה רומז לה שאינה צריכה לשנות. ואי לאו דחזאי מבי נשא לא הוי עבדא פי' אי לא ראת בבית אביה שהיו מרקדות את הקמח בשנוי לא הוה עבדת בשנוי דהוה נהלא אגב' דפתורא, מכלל דהכי הילכת' דבעיא שנוי, וכן כתב הר"מ ז"ל, והריא"ף ז"ל דאייתי הא ואייתי נמי הא דרב יוסף דאמ' לה חזי דאנא ריפתא מעליתא קא בעינן, אתא לאשמועינן דהיכא דבההוא שנוי לא מצי למיעבד ריפתא מעליא עבדא בלא שנוי.
הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו פי' ואפי' לחנוני גוי, ואי משום חשש שמא אותן הפירות באו מחוץ לתחום, הא לא איכפת לן, דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, וכל שכן הבא בשביל גוי, מיהו אם היו פירות שיש במינן במחובר אין לוקחין ממנו אלא אם כן היה כמוש וניכר ודאי שמאתמול נתלש, כההוא ליפתא דאתאי למחוזא, וכן נמי ביצים אסור ליקח ממנו שמא היום נולדו, וכן דעת הרב בעל השלמה.
ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח — פר"ש דמים ממש, וסכום מנין, קב או קבים, ויש מפרשי' סכום מנין שאם דרכו לתת חמשה ביצים בפשוט אל יאמר לו תן לי ה' ביצים או מאה אגוזים, שיהיה כמו שיזכיר דמים ממש אלא יוסיף על הסך ההוא או יפחות, וסכום מקח הוא דמים ממש, והרב ז"ל פי' בע"א כמו שכתוב בהלכות.
פרק המביא כדי יין ממקום למקום פי' אפי' מחצר לחצר דרך רשות הרבים, וכל שכן אם יביאם חוץ לתחום על ידי עירוב. לא יביאם בסל ובקופה פי' שהכדים היו קטנים והיו מביאין בחול ארבע או חמש בתוך קופה אחת או סל אחד, ומפני שהוא דרך טורח בחול אסור, וכן המפשיל קופה לאחוריו, ומתחילין בערימת התבן פי' להסקה או להאכיל לבהמתו.
<h2>דף ל.</h2>
אבל לא בעצים שבמוקצה פר"ש ז"ל עצים שמניחין ליבש במקום מוקצה. כגון בחצר שאחורי הבתים וכיוצא בה, דהני ודאי הוו מוקצה בידים. ואם אי איפשר לשנות מותר פי' כגון שיש לו אורחים מרובים ולא סגי ליה בלאו הכי. דדרו בדוחקא וכ"ו פי' הרגילים לישא בחול בדוחק ובטרח גדול על הכתף. לידרו במוט על הכתף, ויפשיל המוט לאחור' והקופה או הסל תלוי בו ונמצא שהוא מיקל מדרך החול. דדרו באגר' פי' במוט בשנים על הכתף. לידרו באכפא פי' במוט בכפים, כלומר בידיהם, שאינו כלל דרך טורח חול. ליפרוס סודרא עילו' פי' לכסות ולהביא בצנעה. תכסייה בנכתימ' פירו' כסוי החבית נקרא כן.
הפורס סודרא עלויה זימנין דמטמיש במיא פי' יטבול במים שבחבית ואתי לידי סחיטה, כדמתרגמי' וטבלת פתך בחומץ, וטמישי פתך, וכי תימא והא אמ' לעיל ליפרוס סודרא עילויה, ולא חיישינן לסחיטה, איכא למימר דלעיל איירי בכדי יין שהן מכוסין וליכא למיחש שהסודר יטבול בהם, אבל הכא איירי בחביות של מים שבאין מגולות בלא כסוי אחר, ואם יכסה עכשו בסודר שיפרוס עליהם יגע במים ויבא לידי סחיט', ואית דמתרצי' דלעיל דאיירי ביין לא חיישינן דאפי' סחיטה ליכא דאין כבוס אלא במים אבל הכא דאיירי במים חיישי'. וכן כתב בספר הישר, והיינו דמסננין את היין בסודרין, והראב"ד ז"ל כתב דביין נמי אע"ג דליכא משום כבוס איכא משום מפרק דהוי תולדה דדש, וההיא דמסננין את היין, הוא דכיון דהנהו סודרין מיוחדין לכך לא קפיד בהו ולא סחיט, והא דהכא דאמ' ליפרוס סודרא עלויה, היינו טעמא דלא חיישינן לסחיט' משום דהוי תרי ומדכרי אהדדי, אי נמי דילמ' מההוא סודרא דמיוחד לכך קאמ' דלא חיישי' ביה לסחיט' משום דלא קפדי ביה עילויה. וההיא דאמרי' האי מסוכרייא דנזיאתא אסור להדוקה ביומא טבא, כבר פי' לאו משום חשש סחיטה אלא דילמ' [מהדק] לה התם ומשוי לה דופן לכלי ואיכא משום בונה.
ולא היא לא שנא דאוריתא ולא שנא דרבנן דהא תוספת ענוי ביום הכפורים וכ"ו — כתב הרב רבינו זצ"ל הני מילי דאמרי' דאפי' בדאורייתא אמרי' מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, דוקא בדבר שאין העם סוברין שיש שם עבירה כי הא דתוספת ענוי, דאמרי והלא לא צוה המקום שום ענוי אלא בעשירי, וכן הא דמטפחין ומרקדין שהן חששות רחוקות, וכן הא דהנך נשי, אבל ודאי כל דבר שהעם כלן יודעין שהיא עבירה גלויה כגון בחלב ודם וכיוצא בהן לעולם לא שבקי' להן משום מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, אלא מוחין בידם ומכין אותם עד שתצא נפשם, כאן האריך הרב בעל השלמה ז"ל.
<h2>דף ל:</h2>
תני ר' חייא אין נוטלין עצים מן הסוכה ולא מן הסמוך לה ור' שמעון מתיר ושנין בסוכת החג בחג שהיא אסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו, ופריך ור' שמעון מתיר והא קא סתר אוהלא ומוקים לה בסוכה נופלת ובסוכה רעועה דמאיתמל דעתיה עילויה. אבל בסוכה בריאה אפי' ר' שמעון מודה דאסור. דהוה לה ככוס וקערה ועששית שאין דעתו עליהם מערב שבת. והלכת' כרבנן דאפי' בסוכה רעועה אסור, דקיימ' לן במוקצה מחמת אסור דרבנן והכי איפסיק בפרק מי שהחשיך. והא דקתני ואם התנה עליה הכל לפי תנאו אוקמא שמואל בסוכה דעלמ'. פי' וארישא קאי דאוקמא בסוכה נופלת ורעועה. דאלו בסוכה בריאה ונופלת לא מהני תנאה. בסוכה רעועה ולא נופלת נמי לא מהני בה. מדרבנן דמיחזי כמאן דסתר אוהלא אע"פ שהיא רעועה. אבל בנופלת ורעועה מהני בה תנאה לדברי הכל. ואע"ג דבמותר השמן שבנר ושבקערה לא מהני תנאה. התם הוא משום דבבין השמשות היה מוקצה מחמת אסור דאורייתא, אבל הכא שבין השמשות לא היה בו אסור מפני שהיא רעועה מהני בה תנאה, ומיהו תנאה אסור אע"פ שאינו מוקצה מחמת אסור תורה, ואע"ג דקיימ' לן דבכל דבר שהוא מוקצה מדרבנן לא אמרינן מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא כדאפרש לקמן, הני מילי בדבר שהוא ראוי לאכילה אבל שאינו ראוי לאכילה אפי' במוקצה מדרבנן אמרי' מגו דאיתקץ לבין השמשות איתקץ לכולי יומא. כדאמרי' בפר' כירה במטה שהיו עליה מעות בין השמשות אע"פ שניטלו ממנה בשבת אסור' לטלטל משום מגו דאתקץ לבין השמשות. והא לא איתקצאי אלא מדרבנן. ש"מ דבדבר שאינו ראוי לאכילה שני לן ואסור. הילכך בסוכה דעלמא בלא תנאה אסור אפי' ברעועה. ובתנאה מותרת בנופלת ורעועה. אבל סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה ואפי' אמר איני בודל מהן כל בין השמשות. דעל כרחיה בין השמשות קמא שהוא יום טוב חיילא עליה קדושה משום סתירת אהל וכיון דאיתקצאי לההוא בין השמשות אתקצאי לכל שבעה דכולהו כחד יומא אריכא הוו. דהא לא מפסקי לילות מימים. אבל בנוי סוכה דלית בהו משום סתירת אהל מהני בה תנאה כי אמר איני בודל מהן כל בין השמשות. דכיון דבבין השמשות קמא לא חיילא עליהו קדושה דהוה ראויה לחול. ולא חיילא השתא. תו לא חיילא. מיהו איכא מאן דאמר דלהני צריך לומר כל בין השמשות כלו כל חד וחד מן בין השמשות. דאי לא אמ' כך אי לא חיילא בקמא חיילא באחריני. וכי לא אמ' תנאה חיילא בבין השמשות קמא וממילא חיילא בכולהו דכחד יומא אריכא דמו. ועוד כתב הרב הא דתנן בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת וכ"ו. ופריך והא קא סתר אהלא. פי' בין לר' מאיר בין לרבנן הרי הן מוקצה מחמת אסור סתירת אוהל. ומגו דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. ומוקים לה באוירא דליבני. כלומ' שלא היה בית בנוי אלא בלבנים מסודרים זו על גב זו בלבד. דלר' מאיר פוחת לכתחלה. ולרבנן אין פוחת לכתחלה משום אסור' דרבנן. מיהו כשנפחת נוטל ממקום הפחת ולא אמרי' מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי כיון דבבין השמשות לא איתקצאי אלא מדרבנן, והיינו דאמרי' לקמן תבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, ולא אמרי' מגו שאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, כיון דבבין השמשות לא איתקצאי אלא מדרבנן. ודוק' בדבר הראוי לאכילה אבל במה שאינו ראוי לאכילה אפי' במוקצה מדרבנן אמרי' מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, כדאמרי' בפרק כירה גבי מטה שיש עליה מעות כל בין השמשות שאסור' כולי יומא אפי' נוטלו מעליה. ובין ביום טוב בין בשבת נוטל ממקום הפחת ואינו פוחת לכתחלה.
<h2>דף לא.</h2>
ר' יוסי לקולא קאמ' או לחומרא קאמ' לקולא קאמ' דתנא קמא כל שסמוך לעיר והוא דאית לית פותחת דאפי' בסמוך לעיר בעי פותחת. ואע"ג דלא אדבר מתניתין פותחת. משום דסתם קרפף אית ליה פותחת. אבל בשאינו סמוך לעיר אפי' אית ליה פותחת אסור. ואתא ר' יוסי למימ' דאם יש לו פותחת אפי' בתוך התחום כלומר אפי' רחוק והוא שיהא תוך התחום. ואיפשר דאפי' בסמוך לעיר נמי בעי פותחת, דסבירא ליה דהכל תלוי בפותחת. וחדא לקולא קאמ', דפותחת אפי' אינו סמוך לעיר נמי.
או דלמא לחומרא קאמ' כלומר כי היכי דאזיל לקולא הכי נמי אזיל לחומרא, דתנא קמא לא בעי פותחת בסמוך לעיר, דהיינו דלא אדכר פותח' משום דיש קרפיפות דלית להו פותחת ור' יוסי אזיל לחומר' דאפי' בסמוך לעיר בעי פותחת וחדא לקולא קאמ' דת"ק לא קאמ' בשאינו סמוך לעיר אי סגי ליה בפותחת או לא ואיפשר דמודי ליה לר' יוסי דבפותחת סגי.
ופשיט דר' יוסי לקולא קאמ' מדקאמ' כל שנכנסין, דאם איתא דלחומרא קאמ' והוא שיש לו פותחת מיבעי ליה. כלומר אי אמרת בשלמא דרבנן אפי' בסמוך לעיר בעי פותחת והאי דלא אידכר פותחת משום דסתם קרפיפות יש להן פותחת היינו דאמ' ר' יוסי כל שנכנסין לו בפותחת דכיון דיש לו פותחת אפי' בתוך התחום שרי אע"פ שאינו סמוך לעיר. אלא אי אמרת דתנא קמ' לא בעי בסמוך לעיר פותחת, הכי הוה ליה למיתני והוא שיש לו פותחת. דאפי' בסמוך לעיר בעי פותחת. וכי תימא ומאי קושיא מכל מקום הוה ליה למיתני כל שנכנסין לו בפותחת לאשמועינן דאפי' בתוך תחום נמי. יש לומר דהכי קא פריך נהי דאיצטרי' ליה למיתני כל שנכנסין לו בפותחת לאשמועינן דאפי' בתוך תחום נמי מיהו הוה ליה למיתני נמי והוא שיש לו פותחת לאשמועינן דאפי' בסמוך לעיר נמי בעי' פותחת. ממילא ידעי' דבפותחת נמי אפי' אינו סמוך לעיר, דהכי קא פריך ליתני והוא שיש לו פותחת ואפי' בתוך התחום נמי אלא לאו ש"מ דר' יוסי לקולא קאמ' דת"ק בעי אפי' בסמוך לעיר בעי' פותחת. ואית ספרי דכתו' בהו ועוד מאי אפי' כלומר אי לחומרא קאמ' דת"ק לא בעי בסמוך לעיר פותחת מאי אפי' כלומר מאן איירי מפותחת דילמ' ר' יוסי כל שנכנסין וכ"ו. ולא גרסי' דר' יוסי תרתי לקולא קאמ'. ור"ש ז"ל גריס או דילמא ר' יוסי תרתי לקולא קאמ'. דת"ק בעי פותחת אפי' בסמוך לעיר ואת ר' יוסי למימר דכיון דאית ליה פותחת אפי' בתוך התחום נמי אבל בסמוך לעיר לא בעי פותחת. וגריס או דילמא הכי קאמ' דקאמ' תנא קמ' וכ"ו. ומוכח דר' יוסי תרתי לקולא מדקא תני מתני' כל שנכנסין לו בפותחת ואפי' בתוך תחום שבת נמי. דמשמע דכי לא הוי סמוך לעיר הוא דבעינא פותחת אבל סמוך לעיר לא בעי פותחת. והלכת' כותיה. לפי' קמא מילתא דר' יוסי לא הויא לקולא אלא דקאמ' דאפי' בתוך התחום. אבל בסמוך לעיר נמי בעי פותחת כתנא קמא. ולפר"ש ז"ל דבסמוך לעיר לא בעי פותחת וכי אית ליה פותחת לא בעי' סמוך לעיר.
<h2>דף לא:</h2>
גמ' והא אמרת רישא אין מבקעין כלל — פי' דקס"ד דמתני' לאו משום מוקצה אסר אלא משום מלאכה וטירח', והכי פי' דמתני' אין מבקעין מן הקורות, אפי' נשברו מערב יום טוב דלהסקה עומדות וכל שכן נשברו ביום טוב, וזו ואין צריך לומר זו קתני, ומשום מלאכה וטירח' הוא דאסר, והדר תני אלא בקפיץ דלא חיישי' לטירח'. לא שנו אלא בנקבות שלו פי' הצד הרחב שדרך האומן לחתוך בו. אבל בזכרות שלו שהוא הצד הקצר שאינו עשוי למלאכת אומן אלא לבקע עצים מותר. פשיטא אלא בקפיץ תנן פי' בקפיץ כוליה זכרות הוא. ואיכא דמתני לה להא דרב חנינא. אסופא דמתני', ובאתריה דהאי תנא היו עושין לקפיץ זכרות ונקבות. פשיטא ולא בקרדום תנן פי' דכולי נקבות הוא וממילא שמעי' דכי שרי' בקפיץ בזכרות לחוד הוא דשרי.
<h2>דף לב.</h2>
לשון ר"ש ז"ל אין פוחתין את הנר ליטול אחד מן הביצים של יוצרים ולתחוב אגרופו לתוכו ולחקוק אותו לנר קורשי"ל בלע"ז מפני שעושה כלי, ואין עושין פחמין דאינהו נמי כלי לצורפי זהב.
אין עושין פחמין וכו' יש מקשין ותפוק ליה משום מכבה. ולאו קושיא היא דאין דרך לכבות הגחלים שמכסין אותן בעפר והן מתכבין מאליהן ואינו אלא גורם לכבוי. וכתב הר"מ ז"ל דדילמ' לא הוה אורחיהו לבשל בפחמין כי השתא, דאי היה אורחיהו לא הוה פריך פשיט'. דלא הוה דאיצטריך לאשמועינהו דאע"ג דעביד לצורך אכל נפש אסור, כיון דמצי למעבד מאיתמל, אי נמי משום דמצי לבשולי באותן עצים שעושה בהן הפחמין, ומשני לא נצרכא לאוליירין פי' דאי אפשר להו להחם מרחצאות שלהם בעצים אלא בפחמין. וכך היה דרכם מפני העשן שמזיק להם. ומוקים לה להזיע וקודם גזיר'.
ואין חותכין את הפתילה פי' אפי' נעשית מאתמול, אם יחתוך אותה לשנים מתקן כלי.
<h2>דף לב:</h2>
ומוחטין את הפתילה פי' מסירין הפחם שבראש הפתילה שמחשיך אורה, ואין חוששין שמא יכבה את הנר. והיינו דמפרש לעדויי חושכא, וכתב הראב"ד ז"ל דלהכי אמ' מוחטין, לשון מחט, שצריך לעשות במחט שיש בה תורת כלי וכיוצא בה.
אין שוברין את החרס פי' שהיה דרכם כשרוצין לצלות על האסכלה היו נותנין עליה מעט חרס או מעט נייר שרוי במים להגין שלא יתחרך הדג בגחלת הברזל של אסכלא.
ואין גורפין תנור וכירים פי' אם נפל לתוכו אריח או לבינה מן התנור עצמו אינו רשאי לגרפו ולהוציאו מתוכו. אבל מכבשין אותו לצד אחד מן התנור עצמו או בקרקעיתו, ואתיא אליבא דרבנן דאסרי אפי' מכשירין שאי אפשר לעשות מערב י"ט, ואית דמוקמי לה בשנפל האריח לתוכו מערב י"ט ואין גורפין אפי' לר' יהודה כיון דאיפשר לעשותן מערב י"ט. ואית דמפרשי אין גורפין מן האפר והגחלים שבתוכו שאין טורחין לגורפה ולהוציאה לחוץ שאיפשר לאפות בתנור בלא גריפת הגחלים לחוץ שהיה בקרקעיתו... והיו מכבשין כל האפר והגחלים לתוכו והיו מדבקין את הפת בדופן התנור ונאפת שם אבל בפורני שלנו שהפת נאפת בקרקע הפורני ואי איפשר לאפיה בלא גריפה לחוץ לפיכך מותר לדברי הכל.
ואין מקיפין שתי חביות פי' אינו מדבקן זו אצל זו לשפות עליהן את הקדרה ויצית את האור מתחתיהן, ומקיפין הוא לשון לתרום שלא מן המוקף, ואסור זה הוא משום דדמי לבנין שעושה אוהל.
ואין סומכין את הקדרה בבקעת לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה. טוי לי בר אוזא ואזדהר מחרוכה היא רומז לו שיגרוף לו את התנור אם יראה את התנור שהגחלים יזיקו שם. ומר שרקין ליה תנורא פי' שטחין את פי התנור בטיט לסתום ולשמור חומו כשהפת שם בתוכו, והיאך אתה מתיר לגבל את הטיט. ואמ' ליה אנן ארקתא דפרת סמכינן כלומר על הטיט שהוא מגובל מאליו בשפת הנהר סמכינן. והוא דסייריה מאתמול פר"ש שעושה בו סימן ונתקן לצד אחד, והר"מ ז"ל פירש והוא שרככו מאמש.
וקיטמ' שרי פר"ש ז"ל וכן הרב אלפסי ז"ל שהאפר אינו בר גבול כלל ולפי' מותר לגבלו ביום טוב לכתחלה. וקשיא הוא דגרסינן בפרק קמא דשבת מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתו אמ' רב יוסף היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי ר' ור' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל, ופריך ודילמ' עד כאן לא קאמ' ר' יוסי התם אלא בקמח דבר גבול הוא אבל דיו דלא בר גבול בנתינת מים ליחייב, ותריץ לא ס"ד דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי ר' ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. משמע דאפילו באפר המגבל חייב לדברי הכל. ואפי' לר' לדעתיה דאביי מחמירין באפר יותר מעפר דבנתינת מים ליחייב, ואיכא מאן דאמ' דהך סוגיא פליג' אההיא דפר' מי שהחשיך, וסמכי' עלה דההיא דבתרא היא, דתנן נותנין מים למורסן, ואמרי' עלה מאן תנא ר' יוסי ב"ר יהודה דאמר אינו חייב עד שיגבל, ופרכינן דילמא לא היא עד כאן לא קאמ' ר' יוסי התם אלא בקמח דבר גבול אבל מורסן דלאו בר גבול הוא אפי' ר' יוסי ב"ר יהודה מודה. ותריץ הא תניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי ר' יוסי ב"ר יהודה אומר נותנין מים למורסן, ותנו רבנן אין גובלין את הקלי ויש אומרי' גובלין מאן יש אומ' אמר רב חסדא ר' יוסי ב"ר יהודה היא והני מילי דקא משני דקא עביד על יד על יד. ואסיקנא דהילכתא כר' יוסי שגובלין את הקלי על יד על יד משום דלאו בר גבול הוא. ואפר נמי להא דמיא, מיהו משום האי קושיא פי' בעל השלמה וקיטמא שרי אפר שהוא מגובל מערב יום טוב מותר לטוח בו פי התנור אפי' לא צייריה מאיתמל.
<h2>דף לג.</h2>
והא דתנן אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת. אין סומכין לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה אע"ג דר' שמעון מתיר הלכת' כת"ק, דקיימ' לן כר' יהודה ביום טוב, ואע"ג דבפרק כל הכלים מוקמינן למתניתי' כב"ש דאמרי אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב לרשות הרבים, התם הכי קאמ' אפי' מאן דלית ליה מוקצה, או אפי' אזמינהו מערב יום טוב לסמוך את הקדרה. אסור כב"ש, ואין סומכין את הקדרה בבקעת כב"ש, אבל למאן דאית ליה מוקצה לא צריך לאוקמא כב"ש אלא טעמ' דמילת' משום מוקצה לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה כך כתב הרב בעל השלמה ז"ל, ואיכא דמקשו אמאי אין סומכין את הקדרה או הדלת בבקעת אפי' לר' יהודה. דהא אוקימנא לעיל. בגמ' ההיא דמסיקי' בכלים אפי' לר' יהודה, דכיון דהנהו כלים חזן ליה לטלטל לתשמישו מטלטל להו נמי להסקה, הכא נמי נימ' כיון דבקעת מצי לטלטולה להסקה מטלטלה נמי לסמוך הקדרה או הדלת. ויש לומר דלא דמי דכלים כיון דאית להו תורת כלי וחזי לטלטולי לצורך גופן מטלטל להו נמי להסקה אבל בקעת לית עלה תורת כלי ולא חזיא לטלטולי אלא להסקה בלחוד.
דמחזי כמאן דאזיל לחנגא פי' כמי שמוליך הבהמה לשוק על ידו למכרה, ולפי שהולכות ומסבבות שם תמיד ממקום למקום קרי ליה חנגא, לשון מחול, בתרגום ובמחולות ובחנגין.
חיזרא פי' הר"מ ז"ל קוץ רטוב, שאטד נקרא חיזרא, ולפי שהוא חד עושין ממנו כעין שפוד, וכשהוא לח אינו ראוי להסקה, והוי מוקצה ואין מטלטלין אותו גם לעשות ממנו שפוד. אבל כשהוא יבש עומד להסק' ומותר דאמרי' מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו, והיינו דפסיק והילכת' יבישתא שרי רטיבא אסור, וזה לדעת הרב אלפסי והר"מ ז"ל דסברי דביום טוב קיימ' לן כר' יהודה דאית ליה מוקצה, אך ר"ש כתב דכיון דאפסיק בפרק מי שהחשיך דבכל התורה קיימ' לן כר' שמעון לבר ממוקצה מחמת אסור, לא שנא שבת ולא שנא יום טוב, וקיימ' לן כר' יהודה במכשירי אוכל נפש, הילכך כלהו שרי בין חיזרא בין סמיכת קדרה והקפת חביות.
נוטל אדם קיסם משלפניו פרש"י ז"ל ומלפניו לאו דוקא ומשום רבנן נקט ליה. דר' אליעזר כיון דקסבר כל שבחצר מוכן הוא, לא שנא שלפניו ולא שנא משאר החצר. ואית דאמרי דנוטל קיסם משלפניו מכל מקום שהוא קאמר דנוטל כיון דצריך לו לחצות בו שיניו. אך ר"ש ז"ל פי' דתרי חומרי מחמרי רבנן שאף להדליק אינו מגבב מן החצר אלא נוטל משלפניו, ולחצות בו שניו אפי' משלפניו אסור, וכתב הרב בעל השלמה ז"ל דלית הלכת' אלא כחכמים דמתני' דאמרי מגבב משלפניו ומדליק.
אין מוציאין את האור מן העצים ולא מן האבנים וכו' פי' שיש עצים שכשחותכין ממנו שתי חתיכות מתלהב, וכן יש אבנים ומיני עפר. ולא מן המים כמו שכתב הר"מ ז"ל שמביאין כלי זכוכית זך מאד וממלאין אותו מים ומניחין אותו כנגד עין השמש ונותנין שם מעט פשתן סמוך וכשמתחמם חוזר נגהה לפשתן ומתלהב, וכל זה אסור מפני שמוליד דבר שלא היה בעולם. ואין לך מוקצה גדול מזה.
אין מלבנים את הרעפים פי' מסיקין אותן עד שיתלבנו, מפרש לה בגמר' ברעפים חדשים שצריך לבדקן, פי' לנסות אם יוכלו לקבל ההסק ושמא יתבקעו ונמצא שטרח שלא לצורך.
ואמרי לה מפני שצריך לחסמן פי' לעשות בהון הסק גדול כדי שיתחזקו ויתבשלו יפה, ונמצא שמתכוין לעשות כלי, ולפום טעמ' דצריך לבדקן משמע מסוגיא דשמעתא דכי היכי דחיישי' בהא לטרחא דלא צריך הכי נמי חיישי' לבהמה דספק טרפה. כגון דרס' וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת דאפי' שהתה מעת לעת צריכ' בדיקה. ולפיכך אין שוחטין אותה ביום טוב, שמא תמצא טרפה ונמצא שטרח שלא לצורך, ואע"ג דבבהמה אחרת לא חיישי' משום דלא מחזקי' ריעותא, אבל בהא חיישי' כי היכי דחיישי' להסק דרעפים. אבל לטעמ' אחריני דצריך לחסמן, אבל לפקיעה לא חיישינן. הכי נמי לא חיישי' בהא דבהמה דלא מחזקינן ריעות' אפי' בהא. והר"מ ז"ל כתב דלא מחזקי' ריעותא, ויש סמך לדבריו מדקא מתרץ בגמ' מפני שצריך לחסמן מתנינן לה, וכן נמי גבי קדרה חדשה דאמר' משום לבון רעפים נגעו בה, פי' וטעמ' משום מחסם. ואע"ג דתניא אין אופין בפורני חדשה שמא תפחת. דילמ' שאני פורני חדשה דשכיח בה ריעות' טפי. והר' בעל השלמה ז"ל נוטה בזה לאסור.
ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה פר"ש ז"ל דאדלעיל קא מהדר דאמ' ר' אליעזר נוטל אדם קיסם וכו'. ואע"ג דאפסיק במילי אחריני בנתים, כיון דכולהו מענין יום טוב נינהו לא הוו הפסק. וקאמ' עומד אדם על המוקצה, פי' כגון גרוגרות וצמוקין שלא יבשו לגמרי דחזו ולא חזו דאיכא אינשי דאכלי ואיכא דלא אכלי.
בשביעית פי' דאין שם חיוב מעשר כדכתו' והשביעית תשמטנה וכו' ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה. ואמרינן מה חיה אוכלת שלא במעושר אף אביון כן. ונמצא שאין מחוסר הזמנה. והוא הדין בשאר שני שבוע דאם עשר והזמין בערב שבת ואמ' מכאן ומכאן אני אוכל למחר דמותר, אבל אם לא עשר אפי' אמ' מכאן אני אוכל אסור לאכול ממנו קבע. ולא מצי למימר דהא דדיקי' אבל בשאר שני שבוע אסור אפי' עשר דלא מהניא הזמנה כיון דבשעת' לא חזי למיכל דהא ודאי מוקצה הוא וודאי מוקצה אינו מעושר דלאו אורחא לעשורי עד דחזי לאכילה. אומר מכאן אני אוכל למחר דקסבר יש ברירה. עד שירשום דקסברי אין ברירה.
<h2>דף לג:</h2>
אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי פי' כגון תבן וקש דחזו למאכל בהמה חזו לכל מילי. ומולל להריח בו גרסינן בירושלמי מוללין עצי בשמים ואית תנאי תנו אין מוללין מאן דאמ' מוללין ברכין ומאן דאמ' אין מוללין בקשין, ולא קיימ' לן כותיה אלא כמסקנא דגמ' דילן דאפי' בקשין מותר, כדאמ' מפשח ויהיב לן אלות', כלומר שהיה מפשח ומשבר בה חתכות גדולות של עצי בשמים להריח. כמו שמשבר את החבית לאכול הימנה גרוגרות, מכל מקום קטימה בסכין אסור אפי' בעצי בשמים.
<h2>דף לד.</h2>
אין סכין אותן בשמן להחליקו. ואין טשין אותן במטלית לאחר הסיקן. ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן ואיכא מאן דאמ' דכדי לחסמן קאי אכולהו. ואם בשביל לאפות בו מותר פי' שפעמים שעושין את אלו בשביל הפת שתהא נאפת יפה שאם אין עושין כן היא נחרכת ונשרפת.
מולגין את הראש ואת הרגלים פי' שנותנין אותן בכלי ושופכין שם מים חמין כדי להשיר את השיער, ויש שאומ' שצריך לערות שם המים תחלה, שאם יערה אותן על הראש ועל הרגלים שהן בכלי תחלה יבא להתבשל עם הדם שבתוכן דערוי ככלי ראשון, אבל כשהמים שם בכלי שני וכלי שני אינו מבשל.
ומהבהבין אותן באור פי' לשון הבהוב הוא באש קל, כדי שלא יתבשל עם הדם, ועכשו נהגו הנשים למלח תחלה הרגלים כדי שיפלטו הדם, אבל בראש אי אפשר אלא על בית השחיטה, לכך צריך להחמיר בו, וכן נמי אמרי' בחולין גבי ריש' בכבש'. ליתן בית השחיטה למטה וכן לתת קיסם בנחיריו כדי שיפתחו ויצא הדם דרך שם, וכן במליגת התרנגולים נמי צריך להזהר ולעשות בכלי שני ולמלוח תחלה כל בית השחיטה ולהדיחו יפה.
ואין טופלין אותו בסיד להשיר את השיער כדרך העבדנין. ואין גוזזין אותו במספרים דמיחזי דצריך לשער, כך פר"ש ז"ל. ואין אופין בפורני חדשה אע"ג דאמרי' לעיל דלריעותא לא חיישינן. הכא שכיח' טפי. שמא תפחת פי' הר"מ ז"ל שמא תפחת על הפת ולא יוכל לאכול ממנו ואתי לאימנועי משמחת יום טוב.
ואין גוזזין את הירק בתספורת שלו פי' תספורת שדרך לגזוז אותו בו מן המחובר, ואף ע"פ שזה תלוש אין גוזזין במספרים העלין הכמושין שבו שמא יאמר הרואה שמן המחובר גזזו. ומתקנין את הקונדיס ואת העכביות פי' שהן ירקות מלאות קוצים ואי איפשר לתקנן בלא תספורת או סכין. ומחמין חמין באנטיכי שהוא כלי של נחושת. ואין חוששין לו משום צירוף. אין נופחין במפוח מפני שהוא מלאכת הנפחים. אבל נופחים בשפופרת שהוא בשנוי. ואין מתקנים את השפוד פי' שפוד שנרצם ושנתעקם והויא דלא כר' יהודה דמתיר במכשירי אכל נפש, אי נמי לר' יהודה ומיירי בשפוד של עץ שאין מתקנין אותו. ואין מחדדין מפני שהוא עושה כלי. אין פוצעין את הקנה לצלות בו מליח פי' שדרך לפצעו בראש ולשום חתיכת בשר מליח או גבינה בין הפצועים ונותנו כנגד האור, ור"ש ז"ל פי' שפוצעין קנה ונותנין מן הקסמין על האסכלה תחת המליח שצולין בו כדי לחוץ בין גחלת האסכלה והמליח שלא ישרף. אבל פוצעין את האגוז במטלית שכורכין עליה מטלית ומכה עליה בכפו או באגרופו לשברה ולפצעה. ואין חוששין למטלת שמא תקרע שאפי' נקרע אינו חושש. שאינו קורע על מנת לתפור.
<h2>דף לה:</h2>
פרק משילין, משילין פירות דרך ארובה וכ"ו פי' אם יש לו פירות שטוחין על הגג לייבשן, ורצה להכניסן מפני הגשמים מותר להשילן, פי' לשלשלן או להשירן, דרך ארובה שבגג, שאין טרח מרובה, אבל לא דרך חלונות, או להורידן דרך סולמות שיש שם טורח יתר, ואסיקנא בגמרא דמשילין מן הפירות עד ארבעה וחמש קופות דגמרי' ממתניתין דמפנין, ואע"ג דפריך עלה ודילמא שאני התם וכ"ו, כיון דר' זירא ור' אסי ילפי לה מינה הלכתא כוותיהו, וכן כתב בעל השלמה ז"ל, ודוק' לגבי ארבע וחמש קופות דגמרי' ממתני' דמפנין, ואע"ג דפריך עלה ודילמ', ארבע וחמש קופות הוא דילפינן מינה דכיון דלא יהיב קיצובא מכלל דסמך אמתני' דמפנין, אבל במלי אחרנית' לא גמרי להו מהדדי.
ומכסין את הפירות בקש מסקנא דלאו דוקא פירות דאפי' אבנים ולבנים נמי מכסין בכלים או בבגדים, דהא לא מבטל כלי מהיכנו. שהרי יכול לסלקו מעליהם כל זמן שירצה. אבל תחת דלף שאינו ראוי או תחת תרנגולת לקבל ביצתה אסור, וכל כיוצא בהן, שהוא מבטל כלי מהיכנו, ואפי' כשנותנין כלי תחת דלף ראוי אמרי' אם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע, וכתב הרב השלמה ז"ל דוקא שופך לארץ אבל אינו מערה לכלי אחר, כדאמרי' בפרק כל כתבי הקודש נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיו ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף שמא יביא כלים דרך רשות הרבים, ודוקא בשבת הוא דאסור, אבל ביום טוב דמותר להביא דרך רשות הרבים מותר.
<h2>דף לו:</h2>
בי ריחיא דאביי דלוף פי' שהיה הדלף נופל עליה. פי' וההוא בי ריחיא היה מעפר והדלף היה מטשטש אותן עד שיהיו נמוחות, ולא היה יכול להוציאן לחוץ שלא היו ראויות לטלטל, ולא היו לו כלים להניח תחת הדלף, אע"פ שהיה דלף ראוי, ולכך אמר לו עייל פורייך להתם, ותהא אותה המים המטושטשת מאוסה לפני מטתך כגרף של רעי ותוכל להוציאה לחוץ, כדאמרי' בההיא עכברת' דאשתכח באספרמקי דרב אשי דאפי' בלא כלי שרא לטלטולה כדאמ' להו נקטוה בצוציתי' ואפקוה, ויש מפרשי' שאותה אמת המים היתה בנויה וקבועה שם ואין אדם יכול לעקרה ולסתור בנינה. והדלף היה דלף שאינו ראוי ולא היה רשאי להניח שם כלים משום בטול כלי מהיכנו. ולכך אמ' לו עייל פורייך להתם, ויהיו המים והטיט אשר שם מפני הדלף מאוסין לפניך ותוכל להביא כלים ולהניח שם כדי שלא יתלכלכו בגדיו וכליו באותו הטיט, ומכאן יש ללמוד שאם אירע לו לאדם ביום טוב שלא ראש השנה או של סוכות שיזוב התירוש מן הגיגית שיש בה ענבים שעדין לא נדרכו, ונמצא שאותו דלף הוא דלף שאינו ראוי, דמשקין שזבו הן ואסורין כדאיתא בגמ', ואינו רשאי להניח כלי תחתיו משום דמבטלו מהיכנו, אלא כיצד יעשה יביא שם שולחנו או מטתו ויהיה אותו הטיט לפניו גרף של רעי ויוכל להניח שם כלי לקבל הדלף כדי שלא יעשה שם טיט, וכשנתמלא הכלי אינו מריקו בכלי אחר שהרי יבטל אותו מהיכנו, אלא מריקו באותו גיגית עצמו שיצא ממנה, שאין בה משום ביטול כלי מהיכנו, שהרי מבוטלת היא מאליה מפני המשקין שבה שהן אסורין משום משקין שזבו, וכל זה באלו המשקין שזבין מן הענבים שבגיגית שהן משקין אסורין, אבל אם אחד מכלי היין נקב או נסדק וזב ממנו משקין הרי אותו משקה מותר ומותר לתת כלי תחתיו לקבלו שאין שם בטול כלי מהיכנו כלל, ויש שהורו להניח לכתחלה כלי שיש בו מים תחת הדלף של אותו היין הנוטף מן הגיגית, אע"פ שהוא דלף שאינו ראוי, משום דאמרי' דאותו הדלף קמא קמא בטיל באותן המים כדאמרי' במס' ע"ז ביין הנסך הזב מצרצור קטן לבור של יין כשר שהכל מותר דאמרי' קמא קמא בטיל, ויש לפקפק בהוראה זו משום דאותו הדלף של גיגית של יין אינו אסור אלא משום יום טוב והוי דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל.
לא עולין גזיר' שמא יתלוש במזיד, דאי בשוגג הא קיימ' לן כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר, אי נמי גזיר' שמא יתלוש עליו או פרי והוי פסיק רישיה ולא ימות דמודה בו ר' שמעון דאסור, וכל תשמיש דמחובר אסור משום האי גזיר', ודוק' למעלה משלשה אבל למטה משלשה מותר, כדאמרי' התם מותר להלך על גבי עשבים בשבת, ולפי הירושלמי הא מתני' אפי' באילן גזיר' משום אילן לח.
ולא רוכבין על גבי בהמה גזירה שמא יחתוך בה זמורה אבל משום משאוי ליכא, דחי נושא את עצמו, וכל שכן דליכא משום מחמר, דלא שייך מחמר אלא בבהמה טעונה משואי, והאוכף של בהמה שתחת הרוכב נמי לא מיקרי משואי, משום דאינו אלא כמו מלבוש לבהמה, ומשום שביתת בהמתו נמי ליכא ברכיבה, כיון דלא עבדא מלאכה ולא מביאה משואי.
<h2>דף לז:</h2>
שנים שלקחו חבית בשותפות ובהמה וכ"ו חבית מותרת ובהמה אסורה פירוש היין שבחבית יכול כל אחד מהם להביא ברגליו, דאמרינן ברירה, אבל חתיכת חלקו מן הבהמה אינו יכול להוליך אלא אם כן היה תחומו של חבירו גם כן לאותו הצד, משום דבעלי חיים ינקי תחומין אהדדי, כלומר בעוד שהייתה הבהמ' חייה היו אבריה יונקי' זה מזה. ונמצא שבחלקו של כל אחד מהם מעורב מחלק חבירו ואוסר עליו אם אינו כרגליו.
ופריך בגמר' לאסור מוקצה לא חששו לאסור תחומין חששו פי' באמת כל אחד מהם היה מקצה דעתו מחלק חבירו. כיון שהיה רצונו לחלוק ולהביא חלקו למקום שאין חבירו יכול לילך שם, ונמצא שבכל חלק מהם היה מעורב מאותו המוקצה האסור לו, ואעפ"כ אם יהא נמלך לאכול חלקו בכאן לא חששו לאסור לו מפני אותו המוקצה, לאסור תחומין חששו, ולמה החמירו בזה יותר מזה, ואסיקנא ר' הושעיה אומר יש ברירה בדרבנן, פר"ש ז"ל דקסבר דבין חבית בין בהמה מותרין ולא חיישינן נמי ליניקת תחומין, וכיון דאיפסיק הלכת' כר' אושעיא הכל מותר. וכן דעת בעל המאור והרב בעל השלמה. אך הרב אלפסי ז"ל דר' אושעיא נמי כרב סבירא ליה וחבית מותרת ובהמה אסורה.
<h2>דף לח.</h2>
והא דאמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגל כל אדם פי' וכל הלוקח ממנו ביום טוב יכול להביאו לתחומו אפי' זה למזרח וזה למערב, וכתב הר"ז ז"ל דאיכא דמקשו דשמואל אדשמואל דאמ' לעיל אמ' שמואל אף חבית אסורה, דלית ליה ברירה כלל, ובשור של פטם נמי לימ' אין ברירה. ויש סבורין לומר משום קושיא זו דהכי נמי דאמ' שמואל הרי הוא כרגלי כל אדם. וכלן אוסרין זה על זה כשנים ששאלו חלוק. וכן שור של רועה לשמואל כל בני העיר אוסרין זה על זה. והרב בעל המאור ז"ל תירץ דלא דמו להדדי כלל, דחבית ובהמה לאו לזבוני קיימי ואיכא למימר דילמ' מימלכי אהדדי ומעכב חד אחבריה ולא פלגי ליה, אבל שור של פטם ושל רעי דלזבוניה קיימי נסתלק מהם דעת הבעלים דהיינו הטבח וקיימי ברשות לקוחות וליכא מאן דמעכב, וכי האי גונא אפי' שמואל מודה דיש ברירה בדרבנן, ושור של פטם הרי היא כרגלי כל אדם ואין שום אדם אוסר על חבירו, וכן שור של רעי הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר לאלפים אמה לכל רוח, אך הראב"ד ז"ל תירץ דלא קשיא מידי דשור של פטם בין ששחטו ביום טוב בין ששחטו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי כל אדם, ואין כאן משום ברירה אפי' לשמואל, דעד כאן לא אמ' אין ברירה אלא בשותפין דקפדי אהדדי, אבל הכא שותפות ליכא כלל, מאי איכא דפטם גופיה לא ידע למאן מזכי האי מנתא ולמאן מזכה האי מנתא ההוא ודאי ניחא ליה ניזכי במאי דמטי ליה ונימטיה לתחומיה כי היכי דניתו כולי עלמ' וניזבנו מידי ע"כ, והר"מ ז"ל כת' כדעת הרב אלפסי ז"ל דחבית מותרת משום ברירה אבל בהמה אסורה מטעמא דינקי תחומין מהדדי ואוסרי' זה על זה. ומה שהקשו עליהם מיהא דשמואל דשור של פטם לא קשיא כמו שבאר הרב בספרו בפרק חמישי להלכות יום טוב וזהו לשון ושור של פטם כרגלי מי שלקחו לשחטו ביום טוב מפני שדעת בעליו למכרו לאנשים אחרים חוץ מאנשי אותה העיר מפני שהוא מפוטם והכל שומעין שמעו ובאין לקנותו וכן אם שחטו בעליו ביום טוב ומכר בשר כל אחד מן הלוקחים מוליך למקום שהוא הולך מפני שדעת בעליו מערב יום טוב כך הוא שיקחו ממנו אנשי עיירות אחרות ונמצא שור זה כבור של עולי בבל שהוא מסור לכל, ועל זה כתב הראב"ד ז"ל בהגהות אינו אלא מפני שהוא מזכה לכל אחד ואחד חלקו מערב יו"ט ואע"פ שאין לו לשמואל ברירה הני מילי בדבר של שותפין שהם מקפידין בחלוקתם אבל הפטם הזה שמוכר אין לו זאת הקפדה כדי שיבא כל אדם ויקנה ויוליך ברגליו, ובמקומות שהטבחים הם גוים אם יבא שם ישראל ביום טוב על ידי עירובי תחומין ולוקח בשר מן הטבחים אין לו להביאו למקומו כיון שהוא חוץ לתחומין של אותה העיר, דהא אסיקנא בעירובי' דחפצי הגוי קונין שביתה, מיהו אם היה שור של פטם וכיוצא בו איפשר לומר שמותר להביא מבשרו למקומו, כיון דאפי' כשבעליו הוא ישראל שהוא באסור תחומין מקילין בו לומ' שדעתו לזכות לכל הבא למלא את ידו, כל שכן שיש להקל בבעליו שאין לו אסור תחומין אלא משום גזירת בעליו גוי אטו בעליו ישראל.
<h2>דף לט.</h2>
וכן האשה ששאלה מחברת' מים ומלח לעיסת' וכו' רב אשי אמ' משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל יש ללמוד מכאן דדבר שיש לו אפי' במין ושאינו מינו לא בטיל וקשיא הא גרסינן דבר שיש לו במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם, וגם הר"מ ז"ל כתב כן בסוף ספר קדושה בלשון יראה לי, משמע דאי לא גמרי' להאי ירושלמי אמרי מסברא, והאי דרב אשי כתב עלה הרב בעל השלמה דמסתברא ליה דלית הלכת' כרב אשי בהא, דכולהו אמוראי דפרקו להאי מתנית' ולא פרקו כפירק' דרב אשי מכלל דסביר' להו דאפי' דבר שיש לו מתירין בטיל במין בשאינו מינו והילכך אין לדחות דברי כלם מפני רב אשי.
ושל עולי רגלים כרגלי הממלא כתב הרב בעל השלמה דהוא הדין לנהרות המושכין דהא אסיקנא דהן כרגלי כל אדם. איתמר מילהו ונתן לחברו רב חמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו וכו' איתיביה רבא לרב נחמן הריני עליך חרם המודר אסור וכו' ואי אמרת בירא דשותפי הוא וכו' יש להקשות אמאי לא פריך ליה ממתניתי' גופיה דנדרים. דרחוב ובית הכנסת, ויש לומ' משום דדילמ' מתני' רחוב ובית הכנסת דכפרים דכי יש בה דין חלוקה נמי כיון דיכולין למכרה ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפי' למשת' ביה שכרא כדאסיקנא בפרק בני העיר להכי אקשי ממתני' דהשותפין דאפי' בשאין בה דין חלוקה אסרי רבנן. ואע"ג דהתם קרי לה לבית הכנסת אין בה דין חלוקה. משום דמתני' סתמ' קתני בין בין הכנסת דכפרים בין בית הכנסת דכרכין. אי נמי יש לומר דלהכי לא אקשי ליה ממתני' גופ' משום דדילמ' התם איירי כגון דעייל לכולה דודאי קא מיתהני ממנתא דחבריה. אבל דלא עייל לכולה מותר דלמנת' דנפשיה קא עייל, להכי אקשי ליה מיהא דתנן בהדיא השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר, דמשמע דאפי' לא עייל בכוליה, מדקאמ' אסורין ליכנס, דמשמע ליכנס כלל, ושני ליה דהא דקתני אסורין בכל החצר הוא והכא נמי לרחוץ אסור אבל למלאות יש ברירה, ועוד יש מתרצין דהיינו טעמ' דלא אקשי' ליה של אותה תיבה [בכת"י חסר כאן תיבה] דשאני התם שאין למודר חלק בגוף הקרקע ולפי' יש לנודר לאסור הכניסה למודר, אבל בבור של עולי רגלים שיש חלק בגוף המים, להכי אקשי ליה מהשותפין שיש לכל אחד חלק בגוף הקרקע.
ובהא דמלאהו ונתן לחבירו אסיקנ' דבמגביה מציאה לחברו פליגי ואמ' רב נחמן קנה בכי האי גונא שנתנה לחבירו, ולא קשיא אההיא דפרק שנים אוחזין דאמ' רב נחמן לא קנה חבירו, דהתם איירי שלא באת לידי חברו. וכיון דאסיקנא התם קנה חברו ממילא הילכתא כרב נחמן דאמ' כרגלי מי שנתמלאו לו. וכי תימא כיון דאמרי' דרב נחמן סבירא ליה לא קנה חבירו בשלא באה המציאה ליד חבירו אבל כשבאה ליד חבירו קנה חבירו, אם כן קשיא כיון דמכח הגבהת המגביה לא זכה בה חבירו אם כן לא זכה בה אלא מכח המגביה שזכה בה לעצמו בשעת הגבהה וכשנתנה לו לחבירו אחר כך זכה בה. אם כן ליהוי המים כרגלי הממלא. תירץ הרב בעל השלמה ז"ל דקסבר רב נחמן שלא קנה לא המגביה ולא מי שהגביהה לו, המגביה לא קנה שהרי לא נתכון לזכות בה. ומי שהוגבה לו לא קנה משום דהוה ליה המגביה לבעל חוב במקום שחב לאחרים הוא, ואם בא אחר מן השוק וחטפה מידו של מגביה הרי הוא שלו. ומשום הכא אמ' רב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו, ורב ששת סבר כיון שלא קנה חבירו קנה המגביה דכיון שהגביהה לחבירו וחבירו לא זכה בה שהרי שזיכה בה לעצמו ולפיכך המים הן כרגלי הממלא. והא דתנן אם משנתנה לו אמ' אני זכיתי בה תחלה לא אמ' כלום, לא קשיא לרב ששת, שהרי מודה רב ששת שהמגביה קנה וכשנתנה לחברו קנה חברו מכח המגביה, אבל הכא גבי תחומין אע"פ שזכה חבירו מכח הממלא הרי היא כרגלי הממלא, ע"כ והראב"ד ז"ל מוקים מילתא דהכא כשאמ' לו זכה לי. והקשה עליו הרב דהא גרסי' בפרק שנים אוחזין אמ' ר' יוחנן המגביה מציאה לחברו קנה חבירו ואם תאמר משנתנו דאמ' תנה לי ולא אמ' זכה לי. אלמ' בזכה לי מחלוקת מאן דאמ' לא קנה אפי' בזכה לי קאמ' ור"ש ז"ל לא גריס לא קנה חבירו אלא מר סבר קנה ומר סבר לא קנה. ופר"ש דתרויהו אית להו לא קנה חבירו. אלא רב ששת סבר קנה המגביה ורב נחמן סבר לא קנה המגביה. וכיון דקיימ' לן דלא קנה חבירו הלכת' כרב נחמן ולא מטעמיה. ואולי על זה סמך הרב אלפסי ז"ל שלא כתב זה.
<h2>דף מ.</h2>
והא דהמפקיד פירות אצל חבירו דרב אמ' כרגלי הנפקד ושמו' אמר כרגלי המפקיד, וכת' הרב דהלכת' כרב דאיסורא הוא. מיהו בשור של פטם מודו רב לשמואל דהרי הוא כרגלי כל אדם, דכמי שהקנה לו מערב יום טוב דמי, וכן בשל רועה הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר, ובשואל נמי מודה רב לשמואל כרגלי השואל, דכיון דכל הנאה שלו במקום בעלים הוא, וכן ברועה כיון דשומר שכר הוא הוי במקו' בעלים. לפי' אם מסרה לו מערב יום טוב כרגלי השואל והרועה ודוק' בדקביל עליה נטירותא, ומתני' דקתני ואם ערב הוא פירותיו כמוהו, בשיחד לו קרן זוית. והרב אלפסי ז"ל כתב משנתינו במי שהיו פירותיו בעיר אחרת ומי שזמן אצלו אורחים ולא מכלל דהלכתא כשמואל דאמ' כרגלי המפקיד, ואולי עלה בדעתו דלא גרעי פטם ורועה מנפקד, ואם זיכ' לו על ידי אחר כמי שיחד לו קרן זוית דמי, והיינו דתנן מי שזימן אצלו אורחי' לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זיכה להם על ידי אחר, ואי תלא ליה בעבורא דדשא כמי שייחד לו קרן זוית דמי.
רב הונא בר חנילאי תלא בשר' בעבורא דדשא אתא לקמיה דרב הונא אמ' ליה אי את תלת זיל שקול ואי לא תשקול ואסיקנא דלגבי יו"ט אפי' אינהו תלו שקול דכרגליו היא, אלא לגבי בשר שנתעלם מן העין קאמ' אלו הוא איניש אחרינ' דלאו גברא רבא הוא אפי' אנהו תלו שקיל, אלא שאני רב הונא בר חנילאי דגברא רבה הוא וטריד בשמעתיה והכי קאמ' אי את תלית ליה אית לך סימנא בגוה ולא מסחת דעתך מיניה ואי אינהו תלי לך אסחת דעתך ולא תשקול.
וכאן האריך הרב אלפסי ז"ל בדיני המוקצה, וכתב עליו בעל המאור. מה שהביא הרב ראיה לדבריו ראיה בסוף פרק משילין מדקתני אחרים אומרי' משום ר' אליעזר ביצה תיאכל היא ואמה. וקתני אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה, אלמא פשיט' ליה דהילכת' הכי הוא. זו אינה ראיה דהא שמעינן ליה לר' אליעזר הכא דאית ליה מוקצה מדתנן ר' אליעזר אומר עומד אדם על המוקצה, ומשום הכי מהדרי' לתרוצ' לההיא בריתא כמאן דאמ' מוקצה אסור, ואין להביא ממנה ראיה, גם הראיה שהביא דגמ' דאמ' מאי טעמ' דב"ש מוקצה הוא, כלומר דבר זה ידוע הוא. גם זו אינה ראיה משום דקס"ד דאפי' מאן דשרי במוקצה בנולד אסר כדאסיקנא התם ומאי קושיא וכו'. ומכל זה אין להביא ראיה. ואנו כבר כתבנו דיני מוקצה מה שאנו מודים לדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק כרב נחמן ומה שנראה לנו מדבריו שהשוה כל דיני המוקצה ולא הפריש ביניהן וכתב עליו הראב"ד ז"ל לא אמ' כלום שהמוקצה הזה הוא גרוגרות וצמוקי' דחזו ולא חזו דבעי הזמנה ואפי' לר' שמעון דאי לאו הכי הוא מאי טעמ' לא אקשי ליה לדר' יוחנן במסכת שבת מהא דסתם מתניתין היא. ע"כ.
